לקום באמצע ק"ש מפני תלמיד חכם
אודות שאלתו כשהוא באמצע ק"ש ונכנס תלמיד חכם אם צריך לעמוד בפניו, וכותב שבספר "מעשה איש" (ח"ה עמוד י') מובא שהגר"ח קניבסקי זצ"ל שאל את החזו"א זצ"ל אם לקום באמצע ק"ש, ואמר שחייב לקום מפני ת"ח אף בפסוק ראשון דק"ש ע"ש. ובזה ודאי הדברים תמוהין, שבפסוק ראשון שעוסק בייחוד השם, מפורש בשו"ע (ר"ס ס"ו) שלא הותר להפסיק אלא בפיקוח נפש ממש, ע"ש בביאור הגר"א, והיאך נתיר להפסיק כדי לעמוד. אמנם גם לאחר פסוק ראשון נראה שהדבר צ"ב וכמו שיבואר.
הנה אם אינו מכוין כ"כ ויכול לעמוד ואינו מפריע לו כלל, נראה דחייב לקום וכדכתבו הראשונים (ופסק כן הרמ"א סי' ל"ח) דהעוסק במצוה פטור מן המצוה דוקא אם צריך לטרוח כדי לקיים המצוה השניה, אבל אם אינו מוסיף טירחא כלל בשביל מצוה השניה וכדרכו במצוה ראשונה יכול לעשות שתיהן חייב בשתיהן. אבל אם הוא מכוון בק"ש וההפסק לעמוד מפריע לכוונתו, נראה דפטור ואסור לו להפסיק, דהא קיי"ל דהעוסק במצוה וצריך לטרוח כדי לקיים המצוה השניה פטור, ובריטב"א שם מבואר דאסור להפסיק מצותו הראשונה כדי לקיים השניה.
ובפרט שיש לומר שהעוסק במצוה שפטור ממצוה אחרת, אם מפסיק, לא מקיים בזה מצוה כלל. ונראה שזה תלוי במחלוקת הדרישה וש"ך עם הט"ז (יו"ד סי' שמ"א בט"ז סק"ה ובנקודות הכסף שם) בעוסק במצוה שלא התפלל, אם חייב להשלים אח"כ התפלה, דאי אמרינן דעוסק במצוה הוא בגדר "אנוס", א"כ משלים אח"כ ככל אנוס, אבל יתכן דעוסק במצוה עדיף מאנוס, דעוסק במצוה אינו חייב כלל מן הדין, ולפי זה אינו משלים אח"כ. ופלא על דברי המ"ב בסי' ע' (ס"ק י"ח) דהביא מהפמ"ג דאם עוסק במצוה והפסיק לקרוא ק"ש יצא יד"ח (וע"ע בשעה"צ סי' תע"ה ס"ק ל"ט) דפשיטא ליה שהמפסיק ממצוה כדי לקיים מצוה אחרת מקיים מצוה, ומסתפק רק לענין ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו ע"ש), ופלא שלא תלה זה במחלוקת הפוסקים הזו. אבל הא מיהא פשיטא דאין חיוב להתבטל באמצע קיום מצוה, וכ"ש בקבלת עול מלכות שמים שבודאי פטור, וא"כ פטור מלקום בפני ת"ח או זקן.
ומיהו יש לדון בזה מצד אחר, דאף שעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת, מ"מ הלוא מצינו שבאמצע ק"ש עונה קדושה קדיש וברכו ולא אמרינן שעוסק הוא במצוה ופטור, והטעם נראה שבשעה שכולם עונים והוא שרוי עמהם ולא עונה, זה הוי בגדר איסור, ועוסק במצוה אכן פטור הוא ממצוה אחרת, אבל לא מתירין לו איסור, ולפי זה אולי ה"ה כאן כשכולם עומדים מפני ת"ח והוא נמנע מלעמוד, הוא כמזלזל בת"ח שהוא איסור ולא מתירין איסור לעוסק במצוה. (וע"ע בדברינו בח"ד סי' כ"ב שהבאתי עוד טעמים לפקפק שאין כאן פטור דעוסק במצוה עי"ש), ולכן נראה למעשה שעליו לקום רק כאשר הוא לבדו קורא כעת שמע, אבל כשכולם קוראים ק"ש וניכר וידוע שעוסק הוא בק"ש, אין איסור אם לא יעמוד, שיודעים שהוא עוסק בדבר מצוה וקבלת עומ"ש, וע"כ הדר דינא שהוא פטור וימשיך לקרות ק"ש.
שוב מצאתי בספר "אוצרות הברכה" (ליקוטים בענין ק"ש) מכת"י הגאון האדר"ת זצ"ל שסובר שבפרשה ראשונה שהיא מצוה מה"ת לא יפסיק, ובשניה חייבין, ומשמע שמחלק בדין עוסק במצוה בין מצוה דאורייתא לדרבנן, אבל רבים מהאחרונים פירשו שאפילו עוסק במצוה דרבנן אינו "לכת דידך" ופוטר אף ממצוה דאורייתא. וב"ברכי יוסף" ביו"ד (סי' רמ"ד סק"א) האריך בשאלה זו של קימה לת"ח באמצע ק"ש, והעלה שבפסוק ראשון אין לקום וכמ"ש, אבל בשאר ק"ש חייב לקום ואין בזה פטור של עוסק במצוה, שהרי יכול לקיים שניהם, ונראה שדבריו הם רק באופן שפוסק מקריאתו ומכוונתו בלאו הכי, או שיכול לקרוא בכוונה כדרכו גם תוך כדי עמידה ולא מתבלבל בכך במחשבותיו, אבל אם מחשבתו שקועה בכוונת ק"ש, ומתבלבל במחשבותיו, לא הוי בגדר אפשר לקיים שניהם, ופטור ואין לו לעמוד. וכ"ז לדרכו שיש בזה ענין של עוסק במצוה, וממילא תלה זה בענין של אפשר לקיים שניהם, אבל לדברינו ליכא בזה כלל פטורא דעוסק במצוה כיון דיש כאן איסור של מזלזל בת"ח וחייב לעמוד וכמשנ"ת, או שיעצים עיניו באופן שלא ידמו שמזלזל בכבוד ת"ח, אלא יחשבו שלא שם לבו, וימשיך לקרוא בכוונה.
ודין זה הוא גם לגבי עניים וגבאים שמסתובבים בשעת ק"ש ותובעים כסף לצדקה, שהעוסק במצוה של כוונה בקריאת שמע, אין לו חיוב להתבטל למצוה אחרת, ומכיון שפטור הרי הוא לדידיה כדבר הרשות שאסור להפסיק בשבילו, (וכמו שהארכנו בזה בח"א סי' ס"א ובח"ג סי' רפ"ז), רק מהראוי שימשיך בקריאתו וכמ"ש.
תבנא למעשה לענין שאלתו, בפסוק הראשון לא הותר לעמוד, אבל לאחר פסוק ראשון, נראה דאם כולם קורין ק"ש שניכר שקורין ק"ש וממילא אין בזה בזיון ואין איסור אם לא יעמוד, בזה תלוי אם מפריע לו לעמוד בתוך כדי אמירת הק"ש או לא וכמ"ש לעיל. אבל אם רק הוא קורא ק"ש נראה דכיון שלכאורה כשכולם עומדים והוא יושב זהו בגדר בזיון לת"ח, ועוסק במצוה רק פטור ממצוה, אבל לא הותר לו ח"ו בזיון ת"ח שיש בזה גם חילול השם, אם כן למעשה אפי' אם מפריע לו לעמוד מ"מ צריך להפסיק ולעמוד ואפי' בפרשה ראשונה, וכמ"ש, או שיעצים עיניו וידמו הנוכחים שלא ראה את הת"ח וכה"ג מותר שלא להפסיק.
[ומה שדנו בזה דא"צ לקום בפרשה ראשונה, כיון דאסור לרמז אפי' לדבר מצוה בפרשה ראשונה (וכמבואר בסי' ס"ג במג"א), נראה פשוט שזה אינו, דהיינו דוקא לגבי מצוה שאינו מחוייב בה, אבל באופן שתתבטל המצוה, נראה פשוט דמותר לרמז באמצע פרשה ראשונה, (וכ"ש לדברינו שזה איסור, ודאי שמותר לרמז כדי שלא לעבור איסור)].
והנה מצות קימה חיובה לעמוד מלא קומתו דוקא, ובזמנינו נהגו הכל שלא לקום מפני ת"ח מלא קומתו ומסתפקים בהידור לבד, והיינו משום שת"ח בזמנינו מוחלים על כבודם. ובמק"א (ח"ג סי' רע"ט) נסתפקתי אם לאחר המחילה מקיים את המצווה במה שמהדר לכבדו. ולעניינינו נראה, דאם נימא שאין כאן קיום המ"ע, א"כ באופן שאם לא יהדר אין כאן בזיון, י"ל שאפי' כשאינו מפריע לו לעמוד (דבכה"ג ליכא פטורא דעוסק במצוה), מ"מ כיון דבלא"ה לא מקיים המצוה במה שמהדרו, ע"כ לא יעמוד בפרשה ראשונה שהחמירו בה חז"ל שאפילו לרמוז לדבר מצוה אסור. ורק כשעובר רב המקום או אב"ד או רבו מובהק, שהבאתי במק"א שנראה שאין להקל להסתפק בהידור אלא צריך לקום מלוא קומתו לקיים המ"ע כהלכתה, נראה דאפי' באופן דאין כאן בזיון, מ"מ אם אינו מפריע לו לעמוד צריך לקום כדין לפניהם מלא קומתו ואפי' בפרשה ראשונה (ורק בפסוק ראשון אסור להפסיק לעמוד).
