עניית אמן ודברים שבקדושה על שמיעה בטלפון
הנה בשמיעת קול חבירו דרך הטלפון או ע"י הרמקול אינו שומע גלי קולו של המדבר, אלא שגלי קולו של המדבר מייצרים זרם אלקטרי שמייצר קול הדומה לקולו של המדבר.
ודנו הפוסקים אם בשמיעה כהאי נחשב כשומע קולו של המדבר, שרבינו החזו"א זצ"ל נסתפק אם יכול לצאת יד"ח מי ששומע דרך הרמקול, דשמא אף ששומע גלי קול שיוצרו ע"י האלקטרי ע"י דיבור האדם, מ"מ יתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר בשעה שמדבר ונשמע מיד נחשב כקול האדם (הובא בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ט' בהגה). וכן בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ד סי' צ"א) נוטה יותר שיכולים לצאת יד"ח מדין שומע כעונה ע"י שמיעה דרך הטלפון (וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' עב שיוצאין חובת מגילה כששומע דרך הטלפון), אבל הגרשז"א זצ"ל פשיטא ליה שבודאי אין זה נחשב כשומע קולו של המדבר ואין יכול לצאת ע"י שמיעה דרך הטלפון או רמקול וכדו'. ועיין מש"כ בזה בתשו' והנהגות ח"ג סי' ע"ט, וע"ע בדברינו בח"ו סי' נ"ג שביארנו דתלוי בחקירה בגדר שומע כעונה.
ישוב מנהג העולם להשתמש ברמקול בחופה
ובמק"א (ח"ו סי' רס"א) יישבתי מנהג העולם שנוהגין בחופות ובסעודת נישואין לומר ברכות הנישואין ע"י רמקול, ולא חיישי שקול הנשמע ברמקול אי"ז קולו של המברך וא"כ אין כאן עשרה ששומעין קול המברך, ובברכת נישואין הרי בעינן לעיכובא עשרה שומעין, וביארתי די"ל דהיכא דבעינן לדין שומע כעונה לא מועיל כששומע דרך הטלפון או רמקול דבעינן שישמע קולו של המדבר, אבל היכא דלא בעינן לדין שומע כעונה אלא סגי בעצם השמיעה בלבד, בזה מועיל נמי שמיעה פחותה כהאי שאינו שומע קולו של המדבר רק גלי קול שנוצרו ע"י זרם ע"י קולו של המדבר, ולכן לברכת נישואין דלא בעינן שיהיו תשעה ששומעים ויוצאין יד"ח מדין שומע כעונה אלא סגי בעצם השמיעה בלבד (דלא בעינן אלא שיברך "במעמד עשרה" ולזה סגי בתשעה ששומעין הברכה וא"צ דליהוי שומע כעונה), מועיל נמי לשמוע הברכה ע"י רמקול. ואם כי דלעצמי אני נזהר שלא לברך ברכת נישואין ברמקול, מ"מ איני מוחה על אותם המברכים ברמקול שיש להם ע"מ לסמוך וכנ"ל דהיכא דלא בעינן אלא שמיעה בלבד מועיל נמי בשמיעה דרך הרמקול עיין שם.
מיהו נראה דאף היכא דמועיל שמיעה דרך הרמקול, מ"מ זהו דוקא כשאדם השומע נמצא במרחק שיכול לשמוע קולו של המברך גופא, ורק שמחמת חוזק קול הרמקול אינו שומע אלא הקול הנשמע ברמקול, שבכה"ג שראוי לשמוע קולו של המברך יכול להחשיב שמיעתו ששומע ע"י הרמקול כשומע קולו של המברך. אבל אם נמצא במרחק שא"א לשמוע קולו של המברך (וכבנד"ד), כיון שאינו ראוי לשמוע קולו של המברך, בזה לא מועיל שמיעה ע"י רמקול דליהוי כשומע קול המברך. וכן צידדתי בדעת רבינו החזו"א דהא דנסתפק אם מועיל שמיעה דרך הרמקול היינו דוקא בכה"ג שעומד במרחק כהאי שיכול לשמוע קולו של המדבר. אבל אין הדברים מוכרעים ועדיין צ"ב. [ובשו"ת אג"מ שם דעתו דאף שנמצא במקום אחר מהמברך וא"א לו לשמוע קולו אלא ע"י הטלפון יוצא יד"ח].
ולפי"ז נמצא דהשומע דרך הטלפון את חבירו שמברך או שומע דרך הטלפון את הציבור שאומרים קדיש וקדושה, יש מקום לצדד לכאן ולכאן, די"ל דלפי"מ שצידד החזו"א דהשומע ע"י הרמקול נחשב כשומע קול האדם, ויכול לצאת יד"ח מדין שומע כעונה, א"כ השומע דרך הטלפון את חבירו שמברך או הציבור שאומרים קדושה ואיש"ר הרי"ז צריך לענות אמן או להצטרף לענות (וכ"כ הגרמ"פ שם דהשומע ברכה דרך הטלפון יענה אמן). ואפי' אם נימא דבשמיעה ע"י רמקול לא מועיל לצאת יד"ח מדין שומע כעונה, ורק היכא דלא בעינן אלא שמיעה מועיל שמיעה ע"י רמקול (וכמנהג העולם שמברכין בחופות ובסעודת נישואין ברמקול), מ"מ השומע דרך הטלפון את חבירו שמברך או אמירת הציבור קדיש וקדושה עליו לענות אמן ולהצטרף עם הציבור לענות עמהם איש"ר וקדושה כיון דלשמיעת הברכה כדי לענות אמן או לשמיעת אמירת הציבור דברים שבקדושה כדי להצטרף עמהם, א"צ ליהוי שומע כעונה אלא סגי בשומע בלבד. [וכמ"ש בשו"ע סי' נ"ה סעיף כ' שאם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אזי מי ששומע קולם אפי' אינו עמהם יכול לענות. ועיי"ש במשנ"ב ס"ק ס"ג שאפי' אם דבר טינוף מפסיק בינו לציבור מ"מ יענה איש"ר וקדושה דהוי רק פסוקים, אבל ברכו לא יענה].
ומאידך גיסא י"ל דאפי' אם בשמיעה דרך הרמקול יכול לצאת יד"ח מדין שומע כעונה ועכ"פ נחשב כשומע, כ"ז דוקא כשעומד במקום שראוי לשמוע קולו של המברך, אבל כשנמצא במרחק שא"א לשמוע אלא דרך הטלפון בזה לא נחשב לשומע וכנ"ל, ולכן אינו יכול לענות אמן או להצטרף עם הציבור. [ואף דלעניית אמן א"צ לשמוע קול המברך אלא סגי כשיודע שהמברך סיים הברכה, וכמבו' בגמ' סוכה (נא ב) דבביה"כ דאלכסנדריא של מצרים לא היו יכולים כולם לשמוע קול החזן, ולכן חזן הכנסת היה מניף בסודר כדי שידעו לענות אמן, מיהו כבר ביארנו במק"א דכ"ז דוקא כשנמצא במקום של המברך אבל כשנמצא במקום אחר (וכבנד"ד) אינו יכול לענות אמן אלא כאשר שומע קול המברך, עיין מוע"ז ח"ו סי' ק"ה]. וכן דעתי נוטה אבל אין לנו בזה הכרעה ברורה. ולמעשה נראה דהשומע ברכה דרך הטלפון אינו צריך לחשוש להחמיר לענות, אבל אם רוצה לענות יש לו על מה לסמוך. (ובחולה שצריך לשמוע הבדלה וכיו"ב ואי אפשר לו בענין אחר לקיים המצוה, אא"כ יוצא בשומע כעונה דרך הטלפון, נהגו להקל דישמע ויענה אמן).
ולענין צירוף עניית דברים שבקדושה עם הציבור יש לנו עוד צד להתיר להצטרף בשמיעה ע"י הטלפון, והוא דכמו לענין תפילה בציבור מבואר ברמ"א (סי' צ' סעיף ט') דאדם הדר בישוב שאין בו מנין, מ"מ יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללין, ומבו' דאפי' כשאינו נמצא עם הציבור, מ"מ אם מכוין להתפלל באותה שעה שהציבור מתפללין הרי"ז עדיף על תפילה ביחידות וזוכה למקצת ממעלת תפילה בציבור ומקורו בגמ' ברכות ז' סע"ב, אולי ה"נ לענין אמירת דברים שבקדושה שמפני מעלת קדושתם נאמרים רק בציבור כקדיש קדושה וי"ג מידות וכדו', סגי לכך שיש לו קצת צירוף לציבור, והיינו שיחיד יכול לומר דבר שבקדושה אם מכוין לאומרם באותה שעה שהציבור אומרים כן. (והיינו כשיודע על ציבור שאומרים כן באותה שעה ממש ומכוון להצטרף אליהם, וכנד"ד שיודע ע"י הטלפון מתי הציבור אומרים דבר שבקדושה והוא מכוון להצטרף לומר עם הציבור). מיהו אין לסברא זו מקור. ולכן נראה דגם השומע קדיש וקדושה דרך הטלפון א"צ לחשוש להחמיר לענות עמהם אבל אם רוצה לענות יש לו על מה לסמוך. [ולענין עניית קדושה עדיף שיאמר פסוקי הקדושה בטעמים ואז יוצא מכל חשש, דאף אם אין מועיל להצטרף לציבור מ"מ לא עבד איסור, דהוי כקורא בתורה (וכעין מש"כ בשו"ע או"ח סי' נ"ח סי' א')].
