שמן שנטף מהחנוכיה על בגד שכנו הגר מתחתיו ויצא מכלל שימוש
שאלה:
דייר המתגורר בקומה שניה הניח חנוכיה על אדן החלון והשמן נטף על בגד של שכן בקומה הראשונה. הכתם אינו יורד בכביסה, והבגד יצא מכלל שימוש. האם הדייר בקומה השניה צריך לשלם על הנזק שנעשה?
תשובה:
יש לדון מה דינו של השמן שנטף, האם בעליו מוגדרים כאדם המזיק, או שמא נחשב השמן כאש המזיק, או שמא נחשב בעל החנוכיה כגרמא בנזיקין הפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. והנה אם החנוכיה היתה מליאה שמן, וברגע שהניחה על אדן החלון החל מיד השמן לטפטף, נחשב מניח החנוכיה כאדם המזיק, וצריך לשלם את מחיר הבגד.
ואם החנוכיה הונחה על מגש, והיא טיפטפה עליו שמן, ובאה הרוח והפילה אותו על הבגד, נחשב ל'אש', ודומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ובאה רוח מצויה והפילו והזיק, דחייב מדין אש, וכמבואר במסכת בבא קמא דף ו ע"א, כך גם השמן דומה לזה, וחייב.
ואם טיפטף שמן על המגש וזחל לאיטו, עד שהגיע לקצהו, ומשם נפל לאחר זמן על הבגד, אולי פטור בעל החנוכיה, וזאת על סמך הנאמר בתוס' (ב"ק דף ד ע"ב ד"ה ואימא) שכתבו וא"ת והני מים היכי דמי אי דמשקל עליה בידקא דמיא, ובכוח ראשון, כוחו הוא, ואי בכוח שני גרמא בעלמא הוא? וכתב על כך ה"דרכי דוד", ויש להעיר דאמאי לא נחשוב המים שהזיקו בדרך הליכתן ע"י כח שני, כאש שהולך ומזיק, ומ"ש מאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי, דחשיבי אש, וכדלקמן דף ו ע"א משום דהוי ליה לאסוקי אדעתיה שיפלו ברוח מצויה, הכי נמי הכי בכח שני יחשב אש?
ודוחק לחלק דהתם הניחם בידים בראש גגו ואף על פי שהזיקו אחר זמן חייב, אבל הכא דלא נגע בגוף המים משו"ה פטור, דמ"מ מ"ש מכח ראשון דחייב, אעפ"י שלא נגע בגוף המים, משום דהוי כמו חץ, הכי נמי בכח שני יחשב אש שהולך ומזיק ע"י סיבת האדם דאשקיל בדקא דמיא.
ולכן מבאר הדרכי דוד וז"ל: דענין של אש הוא משום דע"י כח אחר המעורב בו, מטבעו לילך ולהזיק למרחוק, כמו בע"ח שהולכין ומזיקין, ע"י טבע רוח החיים שבהם, וזהו אש המזיק דמקרי דרכו לילך ולהזיק, וכן אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו, שמטבעו לילך ולהזיק ע"י רוח מצויה המתערב בהם, חשיב נמי אש. אבל מים בכח שני, אינם הולכים ע"י איזה כוח, אלא מעצמן הן יורדין ונוזלים ממקום גבוה למקום נמוך, ושם הם עומדים - אין בהם המעלה של אש כלל, ולא שייך לומר שדרכן לילך ולהזיק כמו באש, ומשו"ה לא חשיבי מים בכח שני, אש, ויתכן דה"ה בענייננו השמן שהכתים את הבגד נחשב לגרמא כמו כוח שני.
ויעויין גם במסכת ב"מ (דף קיז) דפסקי מיא והדר נפלי, ופירש רש"י 'לא היתה מקום רחיצת ידיים של עליון על מקום נזקי תחתון אלא במקום אחר, ומשם הן נמשכים עד שנופלין במקום שמזיקים', עכ"ל. ולכאורה העליון פטור על נזקין אלו של המים.
לסיכום: א. אם החנוכיה היתה מליאה שמן וברגע שהניחוה על אדן החלון החל מיד השמן לטפטף, הרי זה אדם המזיק וצריך לשלם מדין אדם המזיק. ב. אם הרוח הוליכה טיפות שמן על הבגד, חייב לשלם מדין אש כמו אבנו סכינו ומשאו שהניחן על ראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו. ג. אם השמן נטף מהחנוכיה וזחל לאיטו מהמגש ולאחר זמן נטף על השמלה, אולי הוי גרמא בנזיקין, ובדיני שמים ודאי חייב. ואם ישלם תהיה מצוותו יקרה, והוי מהדרין מן המהדרין שבמהדרין, כי שילם גם על נזקיו, ואם לא ישלם - מצוותו חלשה מאוד, וגם יתחייב בדיני שמים על נזקיו.
אמנם שנינו במסכת שבת דף כא ע"ב דרבי יהודה פוטר בנר חנוכה, אך אין זה להלכה, וכמבואר בשו"ע (חו"מ סימן תיח סעיף יב), ונראה שאם הבגד היה כבר קודם לפני הניחו את החנוכיה, יתכן שגם לר' יהודה חייב.
