דָּוִד הַמֶּלֶךְ ומלחמתו בפְּלִשְׁתִּים
הַפְּלִשְׁתִּים הָרָעִים, אוֹיְבֵיהֶם שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, הָיוּ מִסְתַּתְּרִים בְּתוֹךְ שְׂדוֹת תְּבוּאָה שֶׁל יְהוּדִים, כְּדֵי שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ לֹא יִמְצָאֵם.
בְּאַחַד הַיָּמִים עָלָה רַעְיוֹן בְּלִבּוֹ שֶׁל דָּוִד: לְהַצִּית אֵשׁ בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה, כְּדֵי שֶׁהַפְּלִשְׁתִּים לֹא יוּכְלוּ לְהִתְחַבֵּא בָּהֶם. אֲבָל דָּוִד המלך לֹא יָדַע אִם הַדָּבָר מֻתָּר, כִּי בְּכָךְ הוּא גּוֹרֵם נֶזֶק לַיְּהוּדִים בַּעֲלֵי הַשָּׂדוֹת. פָּנָה דָּוִד אֶל הַסַּנְהֶדְרִין וְהִצִּיעַ בִּפְנֵיהֶם אֶת הַשְּׁאֵלָה.
הַסַּנְהֶדְרִין הֵשִׁיבוּ כִּי לְאָדָם אָסוּר לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הַמָּמוֹן שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם עַל הַנֶּזֶק, אולם חַבְרֵי הַסַּנְהֶדְרִין הוֹסִיפוּ וְאָמְרוּ לוֹ כִּי הַמִּקְרֶה שֶׁלּוֹ שׁוֹנֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֶלֶךְ, וְלַמֶּלֶךְ יֵשׁ זְכוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמָמוֹן שֶׁל אֲחֵרִים גַּם בְּלִי רְשׁוּתָם.
