הוציא הוצאות לתחזוקת ממון חבירו שלא מדעתו

בסוגייתינו מבואר שאין נותנים את הבכור לכהן מיד כשיולד, כיון שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ואז יתננו לכהן, ואם אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי ואני אטפל בו, אינו רשאי ליתנו לו, שנראה כמו שמסייע לו על מתנותיו, והכהנים המסייעים בבית הגרנות ובבית המטבחיים ובתוך הרועים אין נותנים להם מתנותיהן בשכרם.
וכתב בראשית בכורים (ד"ה אם אמר שמשמע שאינו אלא נראה כמסייע לו בבית הגרנות אבל אינו כן באמת, וביאר בטעם הדבר על פי מה ששנינו (כתובות קז: שמי שהלך למדינת הים ובא אחר וזן את אשתו, הניח מעותיו על קרן הצבי ואין בעלה צריך לשלם לו, כיון שהוא כפורע חובו של חבירו, והפורע חובו של חבירו פטור. וכן כתב בבית יעקב (מצויזמיר, סי' קסה בדבר ראובן שהלך למרחקים ועמד שמעון ונתן מזונות לפני בהמתו של ראובן, ובבוא ראובן לביתו תבע ממנו הוצאות מזונות בהמתו, וכתב שלכאורה דינו כפורע חובו של חבירו וכזן את אשת חבירו שאין חבירו צריך לשלם לו. ואם כן נמצא שאין הכהן הזן את הבהמה מסייע סיוע של ממש לבעליה, כיון שגם אם היה זן אותה משלו לא היה צריך בעליה לשלם לו.
והנה בפורע חובו של חבירו פסק בשו"ע (חו"מ סי' קכח ס"א שפטור, אבל דעת רבינו תם (נזכרה ברמ"א שם שחייב, ורק במפרנס את אשתו פטור לפי שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוחק. וכתב בבית יעקב שיש לומר שגם רבינו תם מודה במפרנס בהמתו של חבירו שהוא פטור, כיון שלא אכפת לו שתמות בהמתו, ואין דעתו להתחייב לשלם למי שיזון אותה. [ועיי"ש עוד במה שדן לתלות דין זה בשני תירוצי התוספות (ב"ק לד. ד"ה הב"ע, ועיי"ש במסקנתו, ובדברי גאונים (כלל נה ס"י נקט בכוונתו שלמסקנתו חייב לשלם, וכתב שכן פסקו בשו"ת הר הכרמל (חו"מ סי' יד ובספר נתיבות השלום (הלכות כתובה נתיב כא סק"ב. וכן נקט בזרעו של אברהם (נדרים לח. ד"ה ולא יזון שחייב לשלם לחבירו שזן את בהמתו, ותמה על הבית יעקב שהסתפק בזה]. וכתב בראשית בכורים שגם אם נאמר שבכל מפרנס בהמת חבירו חייב, יש לומר שכאן הכל יודו שהוא פטור, כיון שהיא בהמת הקדש, ויכול הוא לומר שיימצאו הרבה בני אדם שירצו לזון אותה ולהנות את שבט הכהנים.
ומכל מקום כל נידון זה הוא במי שזן את בהמת חבירו על מנת שלא תגווע ברעב ותמות, אבל אם מחמת המזונות השביחה הבהמה, חייב בעליה לשלם לו על השבח מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות שיש בזה כמה פרטי דינים כמה מהוצאות צריך לשלם לו מתוך השבח, וכמו שחילקו התוספות (כתובות שם ד"ה חנן שרק במקום שהשבח אינו בעין אינו חייב בפורע חובו של חבירו וכיוצא בו, אך כשהשבח בעין הרי הוא חייב לו מדין יורד. אמנם בש"ך (חו"מ סי' שצא סק"ב מבואר שכל הנותן מזונות לבהמת חבירו אפילו פעם אחת נוטל ממנו שכרו מדין יורד [ואפשר שסובר שבבהמה כל אכילה חשובה כמשבחת את הבהמה].