אין במה להתגאות!
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב, ג).
בארצות הברית היתה ישיבה שמנתה קרוב לשבע מאות בחורים, ובראשה עמד ראש ישיבה שהיה עילוי גדול במיוחד. למרות גילו הצעיר הוא חלה במחלה קשה שגרמה לפגיעה בזכרונו, וביום אחד כשעלה על הבימה לומר את השיעור הכללי – השיעור פרח מזיכרונו והוא לא זכר מאומה, גם לא איזה גמרא לומדים בישיבה.
הדקות חולפות והבחורים ממתינים למוצא פיו. כעבור כמה דקות הבחינו שהוא משדר מצוקה נוראה, והם נכנסו למבוכה גדולה. מה עושים?
לפתע פתח ראש הישיבה את פיו ואמר: הגמרא (סוטה מט ע"ב) אומר: "משמת רבי בטלה ענוה, אמר רב יוסף לתנא: לא תתני ענוה, דאיכא אנא". וכל המפרשים תמהים מה כוונת רב יוסף, הרי מה שאמר "לא תתני ענוה דאיכא אנא" זו גאווה שאין כדוגמתה?
אלא, אמר ראש הישיבה לתלמידיו: רבי הקדוש היה נשיא ישראל, תנא קדוש, מסדר המשניות, ויחד עם גדלותו בתורה היה עשיר גדול ויחסן גדול. תורה וגדולה התאגדו יחד על שולחנו, ולמרות זאת היה בעל ייסורים גדול. מתוך התבוננות ברבי למד העם מוסר השכל גדול: בעולם הזה - אין במה להתגאות! גם מי שהגיע לפסגת הפסגות בחוכמה ובעושר, עלול לסבול בצורה קשה ביותר! מתוך התבוננות זו ניתן היה לרכוש את מידת הענווה, לפיכך אמרה הגמרא: "שמשמת רבי – בטלה ענווה".
בא רב יוסף ואומר: את מוסר ההשכל הזה שניתן היה ללמוד מרבי, אפשר להמשיך ללמוד ממני. גם אני הייתי גדול בתורה ויחד עם זה בעל ייסורים גדול, סגי נהור, וגם חליתי ושכחתי את תלמודי. במה, אפוא, יתגאה לב האדם?
וזו כוונת רב יוסף באומרו "דאיכא אנא" - גם מהתבוננות במה שעבר עלי תוכלו להמשיך ללמוד את מה שניתן היה ללמוד מרבי.
ואז פרץ ראש הישיבה בבכי מר שסחף את כל בני הישיבה: "תלמידי היקרים! תסתכלו עלי. הייתי כזה בעל כישרון, עמדתי בראשות ישיבה כבר מגיל צעיר, והנה אני עומד לפניכם שבר כלי, לא זוכר מאומה. תלמדו ממני: במה יש להתגאות?"
