אין העיקר עצם הישועה - אלא הציפייה לה
לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה' (מט, יח). פירש רש"י, כי כל פסוקי ברכת דן - כלפי שמשון הגיבור נאמרה, שהוא יחל להושיע את ישראל. והעיר בזה הרה"ק המגיד מקאז'ניץ זיע"א בספה"ק 'עבודת ישראל' הערה נפלאה. כי הנה מתחילת פרשת מקץ, עובר דרך פרשת ויגש, ועד לפרשת ויחי, לא נמצא אפילו פעם אחת שם הוי"ה בתורה, מלבד כאן בברכת דן - לישועתך קויתי ה'. וכתב כי אפשר למצוא בזה קצת טעם ורמז, כי הנה בפרשת מקץ נתגלגל הדבר על ידי חלומות פרעה ושנות הרעב וירדו אבותינו למצרים, ובפרשת ויגש החלה הירידה בפועל כשירד יעקב אבינו ע"ה עם בניו לשם, וגם השכינה הקדושה גלתה עמו, כמו שכתוב (בראשית מו ד) "אנכי ארד עמך מצרימה".
לכן נעלם שם הוי"ה המורה על רחמים וחסדים גדולים, עד הפסוק הזה 'לישועתך קויתי ה'', המורה על הגאולה העתידה שניבא יעקב אבינו ע"ה, לכן נתגלה שם הוי"ה המרחם עלינו הפודנו והגואלנו במהרה בימינו.
אכן על דברי קדשו יש לתמוה, כי אם כן מדוע לא נזכר שם הוי"ה כבר בברכת יהודה, אשר הוא עיקר הגאולה לכאורה, שממנו יצא משיח בן דוד, וגאולתו היא גאולת כלל ישראל לעולם, לעומת גאולת שמשון שהיתה לשעה.
אך הנה נודע מה שאמרו חז"ל (שמות רבה מ, ד) כי שבט דן הוא הירוד שבשבטים.
ומעתה יש לפרש כי אדרבה, דווקא משום שהיה שבט דן נמוך במעלתו משאר השבטים, ביקש יעקב אבינו להורות שאין העיקר עצם הישועה, אלא הציפייה לה היא העיקר. ובכך ביקש יעקב אבינו לעודד את רוחו של דן בנו ולחזק אותו ואת זרעו, ללמדם כי אין להם להתייאש מחמת שפלות מצבם, אלא יצפו תמיד לישועת ה' אשר תבוא כהרף עין.
