איסור "טומאה" וגדר "הרשות" במזון האדם
איתא בגמרא (סנהדרין נט:), כי אדם הראשון נאסר באכילת בשר, ורק בימי נח הותר הדבר, ונאסר אבר מן החי. וכפי שכתב רש"י (בראשית א כט) וז"ל: "ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר".
אך יש להבין מפני מה נקט רש"י לשון 'לא הרשה', ולכאורה איסור גמור הוא.
ונראה ביסוד הדבר, כי 'הרשה' הוא מלשון 'רשות', אשר מובנה - מקום החולק רשות לעצמו. וכפי שמצינו במצות שבת. איסור הוצאה מרשות לרשות ואיסור 'תחומין'.
כי הנה, זה ברור כי מאכלות אסורות שאסרה תורה, כגון חיות טמאות ובהמות טמאות, יש בהן משום טומאה וסיאוב, ובאיסור אכילתן נאמר להתרחק מהן ומטבען הרע. אולם מצינו כי גם בשר האדם נאסר באכילה, ולדעת הרמב"ם (פרק ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג) הוא מן התורה. והרי ודאי לא יעלה על הדעת כי נאסר בשר האדם באכילה מחמת חסרון וטומאה שיש בו.
על כרחנו נאמר, כי שני גדרים חלוקים המה. ישנם מאכלים האסורים על האדם מחמת ריחוקם ותיעובם, ומביאים הם לידי טמטום הלב. ולעומת זאת ישנו איסור אחר, בבחינת הפרדת הרשויות, שלא לפגוע בתחומה של כל בריה.
מעתה נוכל לבוא ולפרש, כי גם מה שאסרה תורה אכילת כל בשר לאדם הראשון, היה מעין בחינה זו, כדי ליתן גבול ומחיצה בין רשות לרשות. כי באמת בשעה זו שבה נצטוה אדם, לא היה שום חילוק בין המזונות השונים, באשר היו כולם טוב בלבד ולא היה בהם כל רע ופגם. ומה שנאסרו האדם ואשתו באכילת בשר, היה רק בבחינת 'לא הרשה', שלא כללה רשותם ושררתם גם את היתר אכילת הבהמות, כי לכלל שלטון זה לא באו.
