אמונה בחוש במצות צדקה
כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ (טו, ח).
פעם שוחח רבי שלומק'ה מזוועהיל זצ"ל עם יד ימינו, רבי אליהו רוט, אודות הצורך שהאמונה תהיה בחוש, אמונה חושית.
בעניין זה סיפר לו הרבי, כי בזוועהיל נהגו לשדך את הבנות בגיל שתים עשרה, ואת החתונה היו עורכים כעבור שלוש שנים, כשהכלה בת חמש עשרה. בשלוש שנים אלו היה אבי הכלה חוסך להוצאות החתונה.
סיפר הרבי: הכרתי יהודי בזוועהיל ששידך את בתו בגיל שתים עשרה והחל לאסוף פרוטה לפרוטה עד שיגיע מועד החתונה.
ויהי בשנה השלישית, לאחר שהצטבר סכום הגון, חשב היהודי בלבו: 'הרי אמרו חז"ל כי 'מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ויום טוב, שאם הוסיף – מוסיפין לו'. הוצאות השבת אינן קצובות, אלא הקב"ה פותח את ידו ומשלים את הוצאות השבת שלו, על אחת כמה וכמה הוצאות שבת שנותן משלו לאחרים. וכיון שיש בזוועהיל עניים ואביונים שאין בידם לקנות צרכי שבת, אין זה ראוי שבמגירה שלי ירבצו מאות דינרים כשאפשר לחלקם לצדקה והקב"ה מבטיח שהוא יחזירם. הרי זהו בגדר 'זה נהנה וזה לא חסר': העניים יוכלו לקנות צרכי שבת בשפע, וכשיגיע מועד חתונת בתי, יהיה לו כל טוב להשיאה'.
וממחשבה למעשה. הלך אותו יהודי וחילק את כספי החתונה של בתו לעניים, שיקנו בהם צרכי שבת.
ואכן, הקב"ה קיים את הבטחתו. בהגיע עת החתונה זימן לו הקב"ה כל ההוצאות התחתונה בשפע.
מאז פשט המנהג בזוועהיל, שבכל ערב שבת יוצאות עגלות עמוסות כל טוב לבתי העניים בעיר.
סיים הרבי: זו אמונה במוחש!
רבי אליהו התפעל מן המעשה ולא העז לשאול את הרבי מי היה 'אותו יהודי' בזוועהיל. לאחר הסתלקותו של רבי שלומק'ע סיפר רבי אליהו את המעשה לבנו, רבי גדליה משה.
נענה רבי גדליה משה ואמר: "היהודי הזה היה אבא"...
