בעל ה'אהבת ישראל' לרבי מסאטמר: מדוע יש צדיקים ש"אינם צריכים לשיר"
זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא... וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד (ח, כד-כו).
כאשר שהו יחד בעיירות המרפא, הזמין הרה"ק "אהבת ישראל" מויז'ניץ זצ"ל את רבינו [הרה"ק רבי יואל מסאטמר] זצ"ל לקידושא רבא בשבת לאחר התפילה. ידוע שהרה"ק מויז'ניץ האריך בזמירות, בעוד שהרבי מסאטמר, כמנהג אבותיו, קיצר בהם ולא היו מנגנים רק חרוזים אחדים.
כשראה הרה"ק מויז'ניץ שהרבי מסאטמר אינו מורגל בכך, פנה אליו ואמר: "אצל שבט לוי נאמר 'זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא... וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו'. תמוה הדבר, שכן השיר היה מעיקרי עבודת הלוויים, ובו עוררו לתשובה את לב בני ישראל. מדוע, אם כן, יוגבל הלוי בשנים ולא ימשיך לעורר את אחיו לעבודת ה'?"
אולם הכוונה היא שעד גיל חמישים, הלוי נדרש לשיר ולפעול כדי לעורר את לב בני ישראל לתשובה. אך מבן חמישים שנה, הוא כבר לא היה זקוק לכך, מאחר שהגיע למדרגה כה גבוהה שנוכחותו בלבד הכניסה הרהורי תשובה בלב אחיו. בשל שלמותו המוחלטת, הצדיק השאיר רושם עמוק בלב כל אדם ללא צורך בפעולה נוספת. בכך בלבד "ושירת את אחיו", ו"עבודה לא יעבוד עוד".
סיים הרה"ק בעל האהבת ישראל מויזניץ בלשון זו: "מיר ברויכן נאך צו זינגען, איר ברויכט שוין נישט צו זינגען" (=אנו עדיין צריכים לשירה ולזמרה שאחרים יתעוררו, מה שאין כן אתם כבר אינכם צריכים לזה) עכ"ל.
