גדולה הבטחה - מברית כרותה לשפתיים
וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ (מד, יט).
י"ל, בכוונת יהודה שאמר שאחיו מת, כיון שסמך על דברי יעקב אבינו ע"ה, שאמר (לעיל מב, לח) "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת", וידוע שברית כרותה לשפתיים, וכמו שאמרו ז"ל (מו"ק יח. ועוד) כשגגה היוצא מלפני השליט ונח נפשיה [וכן מפני שאמר יעקב אע"ה "עם אשר תמצא אלקיך לא יחיה" – מתה רחל], חשב יהודה שאם יעקב אמר כן בודאי מת יוסף.
ואח"כ כשאמר להם יוסף (להלן מה, ג) "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי", לא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו, דיעקב אע"ה אמר מת והוא חי. וזהו כוונת יוסף שאמר העוד אבי חי, כלומר אלמלא שאבי חי ומסורת בידו שלא ימות אחד מבניו בחייו, כבר הייתי מת על ידי שאמר יעקב "ואחיו מת", לכן שאל העוד אבי חי, לומר כי אין לו פחד שמא ימות וכן הם לא יצטערו "כי בהיות אבי חי" אין לחוש לדיבור זה.
ואפשר דזה הטעם שיעקב אבינו ע"ה לא האמין להם כדכתיב (להן פסוק כו) "וַיָּפָג לִבּוֹ - כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" שכיון שיצא מפיו "ואחיו מת" וברית כרותה לשפתיים, היה בטוח שיוסף מת. וכשראה סימן העגלות ידע שהוא חי, ומוכרח שהטעם שהמסורת שבידו שלא ימות בחייו אחד מבניו אלים טובא ונצח ברית כרותה לשפתיים, ולכן "ותחי רוח יעקב" ששמח מאוד, דהמסורת גָברה, והפרה "ברית כרותה לשפתיים".
