החמור מדבר על ייחוסו ועל מעשיו בעבר...
הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (כב, ל).
פעם הוזמנו קבוצת גבירים בעלי גאווה לאסיפה עם הרב. עוד בטרם הספיק הרב להציג את הענין שלשמו התכנסו, כבר פתחו הללו את פיהם החלו למנות את ייחוסם הרם, ומה כבר הספיקו לעשות בימי חייהם...
קטע אותם הרב ואמר כי בתור הקדמה ישמיע באוזניהם מעשה שארע לפני שנים רבות: יום אחד הגיע החמור אל הקב"ה ובפיו תלונה: "כל היום הנני נושא על גבי משאות כבדים, סופג מכות ובזיונות, ואינני יכול לומר דבר. לכל הפחות, רבונו של עולם, תן לי פה שאוכל למחות בפני העגלון על המכות הרבות שהוא מכה אותי מדי יום ביומו..."
הסכים הקב"ה ואמר: "אקח מכם נציגה נכבדת, הלא היא אתונו של בלעם, ולה תינתן הרשות לפתוח את פיה ולדבר, ונראה מה יהיו דבריה. אחרי שנשמע אותה - נחליט לגבי כלל החמורים!"
והנה פתחה האתון את פיה והדבר הראשון שדיברה עליו היה הייחוס שלה - "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה", והדבר השני - מה היא כבר הספיקה לעשות, "הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה...".
כששמע זאת הקב"ה אמר: "אם אלו הדברים שעליהם יודעים החמורים לדבר, מוטב שישתקו...
