מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם - הכוח המאחד של הדגלים
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ (ב, ב).
יש להתבונן כי אחר שנחלקו ישראל לדגלים, עלול היה להיווצר חלילה פירוד ביניהם. נשאלת השאלה מי הוא המחבר את כל שבטי ישראל לאחד, כך שיוכלו להיות נפרדים לשבטים ועם זאת להישאר מאוחדים לתכלית אחת. ונראה לפרש זאת על פי דרשת בעל ההגדה האומרת כי המילה 'ובאותות' רומזת למטה, כמו שנאמר (שמות ד יז) "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת". ויש להבין (וראה רמב"ן שם) מדוע נאמר 'אותות' בלשון רבים, הלא רק מופת אחד נעשה במטה עצמו והוא הפיכתו לנחש וחזרתו למטה, ואילו מופתי היד המצורעת והדם לא נצרכו למטה כלל. ודוחק לומר שהכוונה למכות מצרים, שכן לא משמע כך בפסוק וגם לא כולן נעשו במטה.
אך הנה המטה נקרא בכמה שמות ונוטה לכמה נטיות, ופעמים שהוא אף פורח כפי שנאמר (במדבר יז כג) "פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". המטה נקרא גם בשם 'שבט', כנאמר (בראשית מט י) "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", ו'שבט' ענינו מטה (ראה רש"י שם). והנה המושג 'שבט' גם הוא חלוק לשתים. מצד אחד הוא סימן שלטון בבחינת מקל חובלים, ומאידך גיסא הוא בבחינת שבט מוסר, שהוא שבטה של תורה המייסר ומטה את האדם לטובה. שתי הבחינות הללו נמצאו ביהודה.
על פי דברים אלו יואר מדוע כל אחת ממשפחות ישראל נקראה בשם 'שבט'. יעקב אבינו ע"ה העמיד שנים עשר שבטי ישורון, שהן שתים עשרה דרכי הנהגה בכלל ישראל. כי לכל יחיד ויחיד מישראל נתון חלק מיוחד בתורה השייך לו בלבד, כפי הנועד לו לפי שורש נשמתו.
כך יש ללמוד גם מדברי המדרש (במדבר רבה יח כג) שלפיו משה נטל קורת עץ גדולה וחילק אותה לשנים עשר נסרים כנגד שנים עשר השבטים, כדי שלא יוכל איש לטעון כי מטה אהרן היה לח משאר המטות. במעשה זה הורה משה לבני ישראל כי למרות שחלוקים הם לשנים עשר שבטים ולכל אחד כח הנהגה מיוחד, מכל מקום בשורשם באים כולם ממטה אחד. כמו שמובא (במדבר יז יח) "כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם", וברמז ניתן לומר שעל ידי קבלת כהונתו של אהרן, נעשה כלל ישראל כולו למטה אחד.
לאור הדברים יתפרש הפסוק "אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת" באופן נפלא. אין הכוונה לאותות שנעשו לעיני בני ישראל למען יאמינו במשה רבינו, אלא 'אותות' מלשון דגלים ואותות החניה. משה רבינו, בכח המטה אשר היה בידו, הוא זה שעשה את האותות, כלומר הוא שחיבר ואיחד את שבטי ישראל למקשה אחת גם בהיותם חלוקים בתפקידיהם.
