הקשר לאין 'משיחין' בסעודה למאמר 'יעקב אבינו לא מת'
וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף (מט, לג). ובגמרא תענית (דף ה:) א"ר יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, אמר ליה, מקרא אני דורש (ירמיה ל') ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
וזה לשון הגמ' (שם), רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר לי' רב נחמן לר' יצחק, לימא מר מילתא [בדברי תורה], אמר ליה, הכי א"ר יוחנן, אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, לבתר דאכלי, אמר ליה ר' יצחק, הכי א"ר יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה רב נחמן, וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, אמר ליה, מקרא אני דורש וכו' [כמועתק לפנינו]. ע"כ.
והנה נקל להרגיש איזה הערות בכלל אגדה זו, ראשונה, למה תפס ר' יצחק לאחר הסעודה דוקא מאמר זה, גם קשה הלשון אין "משיחין" בהפעיל, ויותר נכון היה לומר אין שוחין, ולבד זה קשה, הלא אנו רואים בחוש ששוחין בסעודה באופן שמפסיקין רגע מאכילה, וזה מעשים בכל יום ובכל שעה בסעודה בחבורה.
לכן נראה הכוונה, דבאמת לפני המדבר בעצמו אין סכנה לשוחח, דאפשר לו להיזהר מסכנה, דמפסיק רגע מאכילה, אך לפני השומע לפעמים כרוכה סכנה חיובית, כי לפעמים יקרה אשר לפעמים ישמע השומע דבר זר ומתמיה ומבהיל מאד, עד שמרוב התפעלות נפשו למשמע דבר זה, לא יעצור כח לשלוט בנפשו להמתין עד אחר בליעת המאכל שבגרונו, וכשעוד המאכל בבית הבליעה ישתומם וישאל או ישיב על השמועה המבהילה ומפליאה, ואז באמת סכנה קרובה שמא יקדים קנה לושט.
ואת הדבר הזה רצה ר' יצחק להראות לרב נחמן בחוש, ובחר לו לאחר הסעודה לקיים את הדין דאין משיחין בסעודה את שני המאמרים הנפלאים האלה, וכך עלה לו לרב נחמן, שבחומו והתפעלות נפשו שאל כרגע על המאמר יעקב אבינו לא מת וכי בכדי ספדו ספדיא וכו', ובזה הסביר לו ר' יצחק, כי לולא אמר לו אלו המאמרים בתוך הסעודה ולא היה שליט רב נחמן ברוחו לחכות עד אחר הבליעה אלא היה שואל תיכף, אז היה מסתכן. ומדויק לפי"ז הלשון שאמר לו אין "משיחין" ולא אין "שוחין", כלומר אין מביאין אחֵר לידי שיחה. וממוצא דבר הנך רואה, מדבחר לו ר' יצחק מאמר זה דיעקב אבינו לא מת לתכלית שרצה להורות בזה כמו שכתבנו, ושמע מינה שהמאמר הזה היה נחשב בעיניהם לאחד מהנפלאים מאד.
