כך נתמלאה קרון הרכבת במלא נוצות...
יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי וגו' עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה (לג, יד).
סיפר מרן הרב מפוניבז זצ"ל: יום אחד נסעתי ברכבת התחתית בעיר ניו יורק, לפתע הקיפה אותי חבורת פרחחים כושים, שהכרת פניהם ענתה בם שהם מתכננים לתקוף ולשדוד אותי. טבעת העבריינים התהדקה סביבי ולא ידעתי מה לעשות.
צץ רעיון במוחי, שלפתי מן הכיס פיסת נייר ועליה רשומה כתובת בקרבת מקום, שאלתי אותם אולי הם יודעים היכן עלי לרדת. ''כמובן'', צהלו "עליך לרדת בתחנה הקרובה, גם אנחנו הולכים בכיוון ההוא..." עדיף היה להם לשדוד אותי ברחוב חשוך מאשר ברכבת הציבורית.
והנה נעצר הקרון, כולנו נעמדנו ממקומות הישיבה שלנו. נתתי להם את הכבוד לרדת ראשונים לפני, התמהמהתי מעט, ואז נסגרו הדלתות האוטומטיות, ואני נשארתי ברכבת, פטור לגמרי מעונשם של אלו..."
שמא הנכם סבורים שזו המצאה שלי", הפטיר הרב מפוניבז' בחיוך, "את התחבולה הזאת למדתי מיעקב אבינו. כאשר עשו הציע לו 'נסעה ונלכה', השיבו יעקב "יעבור נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאיטי"...
[כיוצא בזה מסופר על הגה"צ רבי יצחק זצ"ל בנו של מרן האמרי אמת שהיה ידוע כפיקח וחריף. בפולין היו הגנבים חותכים וגוזרים את שולי התיק של האדם וכך נפל הארנק והיו נוטלים את הממון, פעם נסע רבי איטשע לאיזה מקום והכין לעצמו שק קטן מלא נוצות שהכניס לתוך תיק, והיה ממשמש בו כל שעה, ובעלותו על הרכבת עשה את עצמו כישן, כשראו אותו הגנבים התחילו מיד לגזור את תיקו, וכל הרכבת נתמלאה בנוצות]...
