מדוע בכו מקורבי המהר"ש מבעלזא בעת סיום בניית בית הכנסת?
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים וגו' (לה, א).
ידוע שהרה"ק השר שלום מבעלזא זי"ע השקיע כוחות עצומים, לבניית בית הכנסת בכוונות וייחודים נוראים.
כאשר מלאכת הקודש של בנין בית הכנסת הגיעה לסיומה מתוך השקעת קדושה מיוחדת, לא שקטה עדיין נפשו של כ"ק מרן מהר"ש זי"ע והתנצל לפני מקורביו כי עבודתו בקודש יכולה היתה להתקיים ביתר קדושה וביתר שלימות.
המקורבים אשר ידעו וגם ראו משך כל הזמן איך שמרן משקיע בעבודה זו כל הקדושות שניתן להשקיע, נשתוממו מאד בשמעם דברים כאלו יוצאים מפי מרן, עד כי משברון לבם געו כולם בבכי.
בראות מרן את שברון לבם של הנוכחים שנתבהלו לשמע דבריו, הרגיעם ואמר להם:
- כל מצוה הנעשה בידי אדם רצונו ית' היא שתגיע המצוה לידי שלימות, אמנם דבר אחד היא המעכב את המצוה מלהגיע לידי שלימות, והוא אם חסר הענין של "לב נשבר", שבלתי "לב נשבר" אין יכולה המצוה לבא לידי שלימות, ורק באמצעות שבירת לבו של האדם זוכה שמצוותו תגיע לשלימותה.
ובזה יש להבין - המשיך מרן - מה שאמר משה רבינו ע"ה לפני בני ישראל בגמר מלאכת הקמת המשכן, דכתיב שם "ויברך אותם משה" ופירש רש"י במה בירכם: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". ולכאורה יש להבין כפל הלשון שבירך אותם "ומעשה ידינו כוננה עלינו" ואח"כ חזר ואמר "ומעשה ידינו כוננהו".
אלא - ביאר מרן - שכאשר גמרו בני ישראל את עבודת הקמת המשכן, התבוננו ועשו חשבון לעצמם, שהרי ביכולתם היה לקיים עבודת ה' זו בהרבה יותר שלימות. כשראה משה רבינו ע"ה את שברון לבם הבאה להם מתוך התבוננות זו, אמר להם שהשתוקקות זו חשובה לפני הקב"ה כעשיה חדשה בשלימות, וכך בירכם: "ומעשה ידינו כוננה עלינו" ע"י עבודתכם בפועל, אבל עדיין לא נתכוננה בזה המשכן על תילה בשלימות, ורק ע"י מחשבתכם זו שהיא חשובה לפני הקב"ה כעשיה בשלימות בפני עצמה, זכיתם לידי "ומעשה ידינו כוננהו".
