מדוע הפסיק המהר"ש מבאבוב את כתיבת הצוואה בשנות הזעם
וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת (כח, לה).
בשנות הזעם הובל האדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצ"ל פעם למאסר, ונגזר דינו למיתה, הואיל ועסק בהצלת ילדי ישראל מידי הגרמנים ימ"ש, והדבר היה בפרשת תצוה. וישב הרבי וכתב צוואה לבניו בזה הלשון:
'עש"ק לסדר 'וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ', היינו שיהא נשמע קולו לבני ביתו ברגעו האחרון, בשעה שהוא מוכן לבוא אל הקודש - לקדש את השם.
ובמסורה 'וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ' (אסתר א, כ) - שכבר נגזרה הגזירה וצריכים לקבלה באהבה, כי נעשה ונשמע קבלנו עלינו - לעשות רצונו יתברך אפילו חרב חדה מונחת על הצוואר, ומתוך כך 'וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ' - שיעלה לרצון הקרבן בבואו לפני כסא הכבוד. וסיים הכתוב 'וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת'.
כשראה הרבי את סיום הכתוב, חשב שזהו בבחינת נבואה קטנה, ע"ד 'פסוק לי פסוקך', שהורו לו מן השמים שיינצל מן הרשעים וייצא משם ולא ימות. לכן פסק הרבי מלכתוב הצוואה. ואמנם שיחררוהו בליל שבת בדרך נס.
