"מוטב יכנס החץ בי" – על אחריות בחינוך והתחדשות
וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי (יט, ד).
מעלות טובות רבות נאמרו בנשר. הקלות והזריזות קרויות על שמו – "קל כנשר", וגם מעלת ההתחדשות מצויה בו, כנאמר: "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (תהלים קג, ה).
זאת ועוד, אמרו חז"ל (מכילתא יתרו, הובא ברש"י כאן): כל העופות נושאים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם. אבל הנשר אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, ולפי שאין עוף אחר פורח על גביו, נותן את בניו על כנפיו ואומר: "מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני".
אולם יש להפליא, כי מאידך מצינו בנשר תכונה שאינה נראית לטובה. בגמרא (חולין סא ע"א) מבואר כי לכל העופות הטהורים ישנם סימני טהרה, ואפילו לעופות הטמאים יש לפחות סימן טהרה אחד – חוץ מן הנשר, שאין בו שום סימן טהרה כלל. ודבר זה אומר דרשני: במה גרע הנשר מכל העופות, שלא נמצא בו ולו סימן טהרה אחד?
יש ליישב, כי אמנם נתייחד הנשר במעלת המהירות והגובה, אך דווקא מעלה זו עלולה להיות בעוכריו; כגובה עלייתו – כך גדולה סכנת נפילתו. וזהו עניינו של ה'נשר', לרמוז על ה'נשירה', הנפילות והקשיים. אך גם במצב בו אין לאדם סימן טהרה, יכול הוא לשוב ולחדש כנשר נעוריו.
נוסף על כך, טבע הנשר לעוף למרומים ולספוג את החץ כדי שלא יפגע בבניו, מרמז על עניין עמוק: ה'בנים' הם משל לתוצאות המעשים. מן המצוות נבראים מלאכי רחמים, ואילו מן העבירות נבראים חלילה מלאכי חבלה המקטרגים על האדם, בבחינת "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ" (ירמיהו ב, יט). הנשר, האומר "מוטב יכנס החץ בי", מלמדנו לא לתלות את הקלקולים ב'תולדות' (במלאכים הנבראים או בנסיבות), אלא ליטול את האחריות, לשאת בתוצאות ולהשתדל לתקן בעצמנו.
כאשר מתרומם הנשר לגבהי מרומים, הוא מכיר בכך שאין לו משל עצמו כלום, ואפילו סימן טהרה אחד אין בו, אלא הכל מאת ה' יתברך. מלך העופות הוא, אבל מלכותו אינה עצמית אלא מתנת שמיים. משום כך חקוקה דמות הנשר באחד מארבעה פני המרכבה, להורות לישראל להתבונן בדרכיו: גם מי שמגביה עוף, עליו להיות מוכן שיכנס החץ בו ולא בבניו.
רמז יש כאן לעוסקים בחינוך ילדיו של מקום: אדם המלמד תלמידים, אל לו לנהוג בהם בקפדנות יתירה, שכן בכך יפסיד את כח הנשר. לימדנו הקב"ה להידבק במידותיו – וכשם שהוא יתברך כביכול 'סופג' את החיצים למען בניו, כך המחנך וההורה צריכים ליטול אחריות. וכן כל איש בביתו, חלילה לו מלהאשים את בני ביתו בכל הנעשה, אלא יבין שאילו היה הוא מתקן את עצמו כנדרש, היה מונע מעליו ומהתלויים בו נזקים רבים, בבחינת לקיחת האחריות של הנשר.
