מרן הגרי"ח זוננפלד יעץ שתתחפש לערבייה...
כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי (ד, י). וברש"י כבד פה. בכבדות אני מדבר, ובלשון לעז בלב"א [גמגמן-לעזי רש"י].
פעם נכנסו לביתו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, הורי כלה יחד עם בתם. ובדמעות שליש סיפרו לו: "שמענו שמועות כי החתן שלנו נעשה למגמגם, ואיננו יודעים מה לעשות. זמן החתונה מתקרב, והכלה לא מוכנה לשמוע על חתונה. ובפרט כי שמענו שהחתן הפסיק להגיע לישיבה בזמן האחרון, וכנראה שזה מפאת מחלתו וגמגומו שמתבייש ללכת לישיבה..."
ההורים התנצלו: "יאמין לנו כבודו אנו היינו משלימים עם המצב ובוודאי שהדבר מן השמים, אבל הכלה..."
הרב זוננפלד הכיר היטב את החתן, שמדי פעם היה בא לדבר איתו בלימוד, וידע שדוד החתן, הצדיק רבי יוסף שימשלביץ חלה במחלת עיניים. והחתן התנדב ללמוד איתו בביתו, וזו הסיבה שהוא לא נמצא בישיבה.
רבינו סיפר זאת לכלה, אך היא לא השתכנעה. כשראה זאת אמר להם לבוא למחרת. והסביר להם: "מבקש אני שתבואו למחר, מפני שבתפילת ערבית אנו מתפללים "ותקננו בעצה טובה מלפניך", וכיון שעדיין לא התפללתי ערבית, רצוני להתפלל ולבקש שהקב"ה יחנני בעצה טובה עבורכם".
למחרת באו ההורים. רבינו הושיבם, אמר מספר מילות עידוד. ואז אמר: בתכם עדיין מתעקשת, כיון שהיא קיבלה לשון הרע, ולכן אייעץ לכם שבתכם תתחפש לעוזרת ערביה, תלך לביתו של רבי יוסף שימשלביץ ותעבוד בניקוי הבית, כך תראה שהחתן בריא..." ההורים נדהמו לשמוע את הצעתו המחוכמת וקיבלוהו.
עם בוקר יצאה הכלה מחופשת כערביה, לביתו של רבי יוסף. שעתיים עסקה בנקיון הבית ובכביסות. וכל הזמן עיניה זלגו דמעות שמחה. היא שמעה את חתנה לומד עם דודו הגאון בחיתוך ברור ובהתלהבות.
שבועות מספר אחר כך התקיימו הנישואין, והרב זוננפלד נתכבד בסידור הקידושין.
