סעודת נישואין יותר מכדי יכולתו
וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה (כט, כב).
פעם, בא אחד מיהודי ווילנא, אל רבי שלמה זלמן, אחיו של רבי חיים מוולוז׳ין זצ״ל, והביע לפניו את צערו כל יודעי ומכרי חושבים אותי עדיין לנגיד, אבל אני הגבר יודע את מצבי, כי ברע הוא, והנה הגיעה עת דודים לבתי, ולפי מצבי בציבור ובקהילה, אנוס אני לעשות משתה גדול, ולהזמין את העשירים והמכובדים שבעיר, ההוצאה תהי׳ מרובה, ומצבי דחוק מאד, נבוך אני, ואינני יודע איך להתנהג.
החזיר לו רבי שלמה זלמן: שתי פעמים מסופר בתנ״ך על חתונה שהוזמנו אליה אנשים. פעם אחת, כשהשיא לבן את בתו ליעקב, נאמר ״ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה״, ופעם השניה, כאשר נשא בועז את רות נאמר (רות ד) ״ויקח עשרה אנשים מזקני העיר״. לבן, שהיה מפורסם ברמאותו, כשצריך היה להשיא את בתו לא רצה כלל להיכנס בחשבונות, כמה הוצאות יצטרך להוציא בשביל המשתה, ועל כן אסף את כל אנשי המקום, ועשה להם משתה גדול, מתוך תקוה, כי בזה ידמה את בני עירו, לחשוב אותו כעשיר ורב אוצרות, ויתנו בו אמון. ואולם בועז, למרות מה שנחשב לעשיר, היה גם איש ישר, חי על פי חשבון, כי מי יודע מה יולד יום, ועל כן כשהגיעה שעת חתונתו עם רות, הזמין רק עשרה אנשים, וגם הם מזקני העיר, שאינם אוכלים ואינם שותים הרבה — כך היא חובתו של כל איש ישר, לא לפזר כסף בשביל משתה, כשהוא בעצמו יודע שמצבו ברע הוא.
