הגאון הרבי רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בעל 'יערות דבש' ו'אורים ותומים' ועוד כ"א אלול תקכ"ד
נולד בשנת תנ"ד בעיר פינטשוב לאביו הגאון רבי נתן נטע.
למד בישיבת הגאון רבי מאיר אייזנשטאט בעל "פנים מאירות" בעת שהיה אב"ד בקהילת פרוסטיץ (הסמוכה לאייבשיץ).
בשנת תס"ט כשעזב רבו ה"פנים מאירות" את פרוסטיץ וחזר לארץ מולדתו פולין לק"ק שידלאווצי, עזב הוא אל דודו הגאון רבי אליעזר הלוי איטינגא אב"ד הלישוי ונתגדל אצלו בשנת ת"ע נלקח לחתן אצל הגאון רבי משה יצחק שפירא אב "ד בומסלא במדינת בוהמיה.
אחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו וסייע לו בהוראת איסור והיתר. (ביערות דבש ח"א דרוש ט"ז כותב על חותנו: "הוא אשר לקחני מבית אבי באשר אב י ואמי עזבוני בילדותי והוא נתן לי את בתו לאשה וגדלני והלבשני לא חסר לנפשי מאומה"). זמן קצר אח"כ עבר לפראג לבית חותנו זקינו הגאון רבי אהרן יחיאל מיכל שפירא, בפראג קיבל תורה מתלמידי הגאון רבי אברהם ברוידא זצ"ל (ביניהם הגאון רבי יונה לנדסופר בעל שו"ת מעיל צדקה והגאון רבי נתנאל וייל בעל "קרבן נתנאל") כשנתיים ישב בפראג, ובשנת תע"ג נסע להמבורג לבית אבי חמותו רבי מרדכי כהן.
בשנת תע"ד חזר לפראג ונבחר לדרן הקהילה ונתמנה לריש מתיבתא דמתא, ומשנת דע"ת לא פסקה ממנו ישיבה ולא חדל להרביץ תורה עד סוף ימיו.
אחר הסתלקות הגאון רבי דוד אופנהיים אב"ד פראג (ז' תשרי תצ"ז) נתמנה למלאות מקומו כאב"ד פראג, בשנת תק"א נקרא לשמש כאב"ד בקהילת מיץ שבצרפת במקומו של ה"פני יהוש ע" שעבר לפרנקפורט דמיין. גם במיץ החזיק ישיבה גדולה.
בשנת תק"י הוזמן לשבת על כסא רבנות אה"ו (אלטונא, המבורג, וונדסבק) במקומו של הגאון רבי יחזקאל קצנלבויגן בעל שו"ת "כנסת יחזקאל" ובסוף שנת תק"י עבר ממי לאה"ו שם המשיך לתפוס ישיבה.
סמוך לפטירתו בשנת תקכ"ב הדפיס את ספרו "כרתי ופלתי" על יו"ד ח"א (פרט לספר זה נדפסו כל חידושיו לאחר הסתלקותו).
נסתלק ביום ג' כ"א אלול תקכ"ד ומנו"כ בבית החיים באלטונא. מאז הסתלקותו נדפסו יותר מעשרים וחמשה מחיבוריו, ועדיין נותרו מחידושיו שלא הובאו לדפוס.
מה ענה הרבי ר' יהונתן לטענת הכומר?
רבות הזהירו רבותינו הק', שלא לשיח שיחה בטילה בבית הכנסת ובפרט בעת התפילה, ומסופר שכומר אחד שאל את הגה"ק הרבי ר׳ יונתן אייבשיץ זצ"ל למה אצלנו בבית התפלה שקט, והכל מתנהל כסדר, איש על מחנהו בלי פוצה פה ומצפצף, ואצל היהודים בבית מדרשם רעש גדול, כולם מדברים וצועקים ומסתובבים היתכן, והשיב לו הרבי ר׳ יונתן זצ״ל, כי אתם בעבור שאתם נקראים עבדים למקום, וממילא מוכרחים אתם לעמוד כעבדא קמי׳ מרא, אבל אנן דנקראים בנים למקום, א״כ אין הקב״ה, מקפיד אם מדברים או לא מדברים, כמו שאב מתנהג עם בניו שאינו מקפד על כגון דא, עכ״ד.
הג"ר ישראל קיהן זצ"ל אב"ד קהל חסידים בת"א בספרו מנחת ישראל (פר' בהר) מוסיף: שכמובן שכל זה, הי׳ רק לדחות את טענת הכומר, כי ודאי הוא דאעפ״י דאנן נקראים בנים למקום, אין זה מכשיר עוד את השיחה בבית המדרש. והנה ידוע מה דאיתא בספר בני יששכר (במאמר מעלות וסגולות השבת) כי העדות לישראל שנקראים בנים למקום הוא השבת, דהנה אמרו חז״ל (סנהדרין נח:) שעכו״ם ששבת חייב מיתה, וכתבו המפרשים הטעם בדבר היות שהשי״ת קדש את השבת מבראשית, ובו שבת מכל מלאכתו, א״כ השבת היא שרביטו של מלך, ואסור להשתמש בשרביטו של מלך, והמשתמש חייב מיתה, משא״כ ישראל שהם בנים למקום שפיר יכולים להשתמש בשרביט אביהם, נמצא שמצות שבת מוכיחה שאנן נקראים בנים למקום. ובזה יש לפרש הפסוק כאן: ״את שבתותי תשמרו״, ואעפ״כ: ״ואת מקדשי תיראו״, כי אל תדמה בעצמך אם אני מצווה על שבת נמצא שאני בן למקום, וממילא יכול אני להתנהג קצת בקלות ראש בבית המדרש שהיא מקדש מעט, רק אעפ״י שאת שבתותי תשמרו — ואת מקדשי תיראו, לבל לדבר ולבל לשוחח, עכ"ד ודפח"ח.
