הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל בעל 'אור שמח' ו'משך חכמה' ד' אלול תרפ"ו

נולד בשנת תר"ג בעיר בלטרימנץ פלך ווילנא לאביו רבי שמשון קלונימוס. אביו היה למדן גדול ומרביץ תורה.

התפרסם כגאון מצעירותו. אחרי חתונתו ישב בביאליסטוק אצל חמיו. אשתו פרנסה אותו במסחר והוא ישב ועסק בתורה שנים רבות.

בשנת תרמ"ח נפטר הגאון רבי ראובן הלוי דינבורגר אב בית דין של דווינסק, ורבי מאיר שמחה נתמנה לממלא מקומו והפך לרבה של דווינסק.

כארבעים שנה שימש כרב העיר דווינסק. רבי מאיר שמחה חי בדוחק ולא רצה ליהנות משל אחרים. פעם החליטו ראשי הקהילה להוסיף על משכורתו, והוא התנגד לכך באומרו שבמשכורתו הקבועה יש לו די מחסורו, וסירב לקבל שום הוספה.

בשנת תרס"ב, כארבע עשרה שנים לאחר שנתמנה לרב בדווינסק, החל בהדפסת ספרו הגדול "אור שמח" על הרמב"ם. שלושה חלקים יצאו בחייו בוורשא, והחלק האחרון נדפס לאחר פטירתו בעיר ריגא על ידי רבי מנחם מנדל ז'ק, אב בית הדין של ריגא, שהוציא לאור גם את הספר "משך חכמה" על התורה שנה לאחר פטירתו של רבי מאיר שמחה.

רבי מאיר שמחה היה נערץ בקרב קהל עדתו ובקרב אנשי העיר דווינסק.

בשנת תרפ"ו נפטרה אשתו הרבנית חיה. מספרים שרבי מאיר שמחה התכופף כלפי ארונה ואמר: "חיה חיה, אל תדאגי, עוד בשנה זו אבוא אליך". ואמנם באותה שנה נתבקש לישיבה של מעלה ביום ד' באלול תרפ"ו.

***

דעת תורה היפך דעת בעלי בתים

האגדה מספרת על הגאון הרוגוטשאבר זצ"ל, כידוע היה בידידות נפלאה עם הגאון ה"אור שמח" שהיה רב בעירו – בדווינסק. וכל אימת שהתעוררה לאחד קושיה או חידוש בלימודו היה הולך לרעהו הגאון, ומתפלפלים ביניהם בעמלה של תורה.

פעם אחת, היה זה בערב שבת קודש נתעורר להרוגוטשאבר חידוש מסוים והלך לבית רעהו האור שמח" להציע לפניו דבריו. נשאו ונתנו כדרכה של תורה, ונתהווה ביניהם ויכוח מסוים ולא הגיעו לעמק הפשרה, הזמן התאחר וזמן כניסת השבת קרב ובא. הציע ה"הרוגוטשאבר" הנה ידוע שדעת תורה היא היפך דעת בעלי בתים, נעצור איפוא איש מן הרחוב ונשאל לדעתו, ומה שהוא יגיד יהא סימן והוכחה שההיפך הוא הנכון. ואכן כך עשו והאיש אמר כהרוגוטשאבר, א"כ ראי' לדבר שהאור שמח צודק. לא הסכים הרוגוטשאבר ואמר שמבחן זה טוב לכל ימי השבוע, אבל בערב שבת איתא בגמ' (ב"ק לב.) שאף דהדין הוא דאדם מועד לעולם ואם הזיק בכל מצב הוא חייב מכל מקום בערב שבת בין השמשות (עיי"ש בגמ') אם רץ אדם בהכנותיו לשבת והזיק פטור, והטעם כיון דממהרין אז אין דעתו של אדם מיושבת עליו.

סיים הרוגוטשאבר: א"כ לא היה לו דעת בעלי הבתים אמיתית, ואין הוכחה עם מי הצדק.

***

תחיית המתית בכח אמונה התמימה בנביא

הגאון בעל ה'משך חכמה' זיע"א כתב דברים נפלאים אודות 'אמונת חכמים', בביאור הפטרת פרשת וירא אודות מעשה השונמית, ששלח אלישע את נעשו ואמר לו 'ושמת משענתי' (מלכים ב' ד כט), וזה לשונו: הענין מבואר, דאלישע היה סבור דיחיה מת בשביל זכות הספקתו, וזה שאמר 'ושמת משענתי על פני הנער', זכות שהשונמית היתה משענת להנביא במעון ומזונות. אבל אינו כן, רק עיקר תחיית המת היה באמונתה התמימה בהנביא, ובשביל האמונה צַדִּיק יְחַיֶּה אֶת בְּנָהּ. לכן על ידי גחזי, שלא האמינה בו, שידעה כמדרשם (ברכות י:) 'הוא קדוש ואין משרתיו קדוש', וכן אמרה 'חי ה' וכו' אם אעזבך' (פסוק ל), לכן לא החיה הנער, אבל אלישע שהאמינה בו הוא החיה הנער. לכן לנסות גודל אמונתה בהנביא אלישע, עשה ה' יתברך שהעלים ממנו, והוא שלח לשאול 'השלום לילד' (פסוק כו), ובכל זאת האמינה בו, ולא נפל מלבבה שום חסרון אמונה בהנביא, כי הבן אשר נתן לה יהיה בן קימא וחיה יחיה, לכן בזכות זה החיה בנה. ולכן לא נאמר 'וישמע ה' בקול אלישע' כמו שכתוב באליהו (מלכים א' יז, כב). 

(ספיר ויהלום פר' בשלח ע"ח - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)