הרה"ק רבי מנחם מענדיל מקאסוב זיע"א בעל אהבת שלום י"ז חשוון תקפ"ו
אור יקרתו של הרה"ק רבי מנחם מנדל האיר בשנת תקכ"ח, אז נולד לאביו הרה"ק רבי יעקב קאפל חסיד מקולומייא, מצאצאי חכמי פרובינציא. הוא למד תורה אצל הצדיקים הרה"ק רבי צבי הירש מנדבורנא זי"ע, הרה"ק רבי משולם פייביש מז'אבארז' זי"ע, הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב זי"ע, והרה"ק רבי זאב וואלף מטשרני-אוסטרהא זי"ע, אותו החשיב לרבו מובהק.
בתחלה עסק לפרנסתו במסחר זעיר, אך עד מהרה לחצו עליו רבותיו שיקבל את ההנהגה, ואמנם קודם שעלה רבו רבי זאב וואלף מטשרני-אוסטרהא לארץ הקדש בשנת תקנ"ח, הועיד את תלמידו הרה"ק מקוסוב למלא את מקומו בהנהגת העדה, באומרו עליו "הער טויג, אין הער וויל נישט" (הוא ראוי, אבל אינו רוצה), ולכן דוקא הוא ראוי להיות רבי. וכך החל רבי מנדלי מקוסוב להנהיג את העם ביד רמה, מיסד השושלת לבית קוסוב-ויז'ניץ המעטירה עד היום הזה.
לימים התפרסם רבי מנחם מנדל כאחד מצדיקי הדור, ואיש מופת. גם תפלתו היתה בהתלהבות עצומה, עד שגיסו הרה"ק רבי אורי, "השרף" מסטרעליסק זי"ע אמר עליו שהוא בבחינת 'מלכות' בתפלתו.
ביום י"ז מרחשון תקפ"ו, נסתלק הרה"ק מקאסוב למתיבתא דרקיעא, ומנו"כ בבית העלמין בעירה קוסוב, ליד ויז'ניץ שבבוקובינה (כיום במערב אוקראינה). זכותו תגן עלינו ועכי"א.
כל המוסיף לבסוף גורע
בגמרא (בבא מציעא פז, א) על הפסוק (יח, ו) קמח סולת, כתיב קמח וכתיב סולת. וכתב רש"י (גי' רש"י ישן) הוא אמר קמח והיא אמרה סולת, מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האי.
וכבר צווחו קמאי. ויש לפרש על פי פשוט, דהנה בנוהג שבעולם, כשאדם מזמין אורח ומרבה בשבילו בפעם ראשונה שעדיין חביב האורח וחשוב בעיני בעל הבית למאוד, אזי ברבות הזמן נופלת חשיבות האורח ומתרשלים ידי בעל הבית, מחמת שצריך להרבות בשבילו, ובפרט שאם האורח מרגיש בזה שבעל הבית מרבה בשבילו אזי הוא מתבייש מאוד, והכנסת אורחים כזו אינה באפשר שתהא תמידית. ועל כן אין לך עין צרה גדולה מזו, במה שלקחה הסולת בשבילם, כי לא יוכלו להיות שם זמן ארוך.
