הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א בעל בני יששכר ח"י טבת תר"א
בשנת תקמ"ג זרחה שמשו של הרה"ק רבי צבי אלימלך שפירא זי"ע, מדינוב, בביתו של אביו הרבני מו"ה פסח זצ"ל. לפני הברית נכנסה אמו אל דודה הרה"ק רבי אלימלך זיע"א מליז'ענסק כדי לשאול אותו איזה שם תתן לתינוק הנולד. נענה רבי אלימלך ואמר לה: תקראי לו אלימלך. והאם, בשמעה זאת, נבהלה מאד ואף פחדה. היא חששה שהדוד הר' ר' אלימלך כבר לא יחיה עד הברית ולכן הוא אומר לקרא לילד כשמו. בשל כך, בהגיע יום הברית הוסיפה לו את השם 'צבי', ונקרא שמו בישראל צבי אלימלך.
כאשר שמע מכך הרבי ר' אלימלך נאנח אנחה עמקה, ואמר: "פחדת שכבר לא אחיה... אני רציתי שהוא יקרא אלימלך כדי שיהיה ממש מלך (מיילך), אבל את הוספת לו את השם "צבי", וכידוע, צבי לא יכול להיות מלך..."
משחר נעוריו נודע כאיש קדוש וטהור. הוא היה נכדו של המקבל רבי שמשון מאוסטרופולי, והיה תלמיד מבהק למרן החוזה מלובלין, ולהרה"ק רבי מנדלי מרימנוב. הוא הצטיין בהתמדתו, והשתלם ביותר בשבילי תורת הנסתר והסוד. הוא היה חתנו של הרב שמואל מנדל זצוק"ל מציטש.
הוא כהן ברבנות בכמה עירות, כמו: ריבטיץ, סטריז'וב, דינוב, ומונקאטש. בסוף ימיו חזר לעירו דינוב, ובה נשאר עד להסתלקותו, בה כיהן על כס האדמו"רות, ועל שמה נקרא עד עצם היום הזה. נהג לחתום על מכתביו בחתימה "האוהב הנאמן לכל ישראל, דורש טוב לעמו". נודע בחיבורו הגדול שחבר "בני יששכר" ואף אמר על עצמו כי הוא נצר לבני חשמונאי, שהיו משבט יששכר. כמו"כ חבר חבורים נוספים, כמו: אגרא דפרקא, דרך פקודיך, ועוד חבורים. בהגיעו רק לגיל נ"ו שנים, נסתלק לישיבה של מעלה, ביום ח"י טבת תר"א, ומנו"כ בדינוב, בפולין.
תיקון חצות בכל לילה
בכל לילה נהג הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א, בעל 'בני יששכר', לערוך 'תיקון חצות' ולהתאבל על חורבן בית המקדש. באחד הלילות התקרבה כבר שעת חצות הלילה ואילו הרבי לא החל עדיין כלל בהכנותיו לקראת אמירת 'תיקון חצות'. תלמידי הרבי המה ראו כן תמהו, מדוע זה הרבי מתעכב עדיין ואינו מתחיל בהכנות כמידי לילה.
בעודם חושבים החל שעון הקיר להשמיע את שנים עשר צלצוליו, משמע שעת חצות הגיעה. באותו רגע ראו החסידים הכיצד פניו של הרבי משתנות והוא החל לספר: מעשה בעשיר גדול שירד מנכסיו. ריחמו עליו מכיריו וידידיו והחלו לעזור לו כל אחד כפי יכולתו. בתחילה ניסו לסייע לו בהלוואות כדי לבסס את נכסיו ועסקיו. ומשראו כי העלו חרס בידם השתדלו לתמוך בו במתת יד ולרכוש מזון ובגדים לו ולבני ביתו. כך עשו תקופה קצרה. אבל משחלפה תקופה נוספת, החלו הידידים גם הם לשכוח אותו. עסוקים היו כל אחד בענייניו שלו וזכרו של העשיר לשעבר פרח מזכרונם. אט אט הוא נזנח על ידם והוא ובני משפחתו הגיעו למצב חומרי קשה מאד, עד שלא חלפו ימים מרובים ומעילו היה קרוע והבטנה הפנימית של המעיל נחשפה לעין כל.
פעם אחת בליל שבת לאחר התפילה נשאר האיש לשבת בדד בבית הכנסת, שכן כאמור הכל שכחוהו. איש לא הזמינו לסעודת שבת, והוא נשאר לאכול שם את לחמו הקשה והיבש. לאחר שסיים אמר כמה מזמורי תהילים, ומשסיים גם את אלו נותר לו זמן רב ואז החל לקרוא את הלוחות השונים שהיו תלויים על הקירות בבית הכנסת, כמו 'בריך שמיה', 'מודים דרבנן' וכדומה, עד שהגיע בקריאתו ללוח שכל המילים שבו נמחקו במשך השנים וראו עליו רק את שתי המילים הראשונות באופן ברור 'רבונו של עולם'. נעמד האיש מול הלוח וקרא במרירות לבו: רבונו של עולם, האם גם אצלך רואים מבחוץ את בטנת המעיל? האם גם אותך שכחו היהודים בצערך והותירו אותך רק עם המילים הללו ותו לא? ואם אותך שכחו ולא מכבדים אותך, מה הפלא ששכחו גם אותי? כך בכה האיש משך דקות ארוכות.
בדברים אלו סיים הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב את סיפורו, ואז פרץ הרבי בבכי מר באומרו לחסידים: כך אנו נראים גם כיום בשנות גלותנו. שכחנו את ה' והוא אינו זוכר אותנו. ואם כן מה הפלא שאנחנו עדיין סובלים כה רבות בגלות. הרי שכחנו את צער השכינה ואיננו חוזרים בתשובה ואז כמים הפנים לפנים גם הוא כביכול שכח אותנו ואינו זוכר אותנו. וכל החסידים בכו יחד עם הרבי. כזה היה תיקון חצות של הרה"ק מדינוב באותו לילה.
