אברך במצוקה כלכלית, שחידש בגד ציצית יקרה הוכתמה על ידי חבר בכתם קפה ענק, בזכות איפוקו והתגברותו על הכעס זכה לישועה מיידית, הסכיתו ושמעו:
האברך ששפך את הקפה נבוך מאוד. הוא כבר למד את הלקח, ואני ריחמתי עליו. ראיתי שאכפת לו, והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. הסתכלתי על הציצית שלי כדי לאמוד נזקים, והוא אמר לי, "אני יודע שהרסתי לך. כמה אני צריך לשלם?"
רציתי לומר לו מילים כדורבנות על כל ההתנהגות שלו, ואולי גם להודיע לו ששום תשלום לא יכפר על הבושות וכאב הלב, אבל הקב"ה נתן לי כוחות, ואני בלמתי את פי, ושום דבר מכל הנ"ל לא השתחרר ממני. "זה בסדר", אמרתי לו. "אני כבר אסתדר עם זה".
באותו בוקר הרגשתי לחוץ ממש. בעוד כמה ימים ייכנס החג, ובצהריים, כשאחזור מהכולל ורעיית ביתי תשאל האם יש לי כסף לקניות לקראתו, אצטרך לענות משהו. החלטתי שאנסה להשיג הלוואה, כדי שיהיה לי מה לענות.
לא התכוונתי להפריע לאיש בלימודו. נכנסתי לחדר הקפה, ופגשתי שם באברך שמכין לעצמו קפה. שאלתי אותו, "יש לך כסף להלוות לי?" הוא התנצל שלא, וממש בתוך המשפט שלו נכנס אברך נוסף לפינת הקפה, ובתנועות פזיזות הכין לעצמו את המשקה החם. "תיזהר!" קראתי לעברו. "הקפה הולך להישפך לך", הזהיר אותו חברי, אבל אותו אברך היה זחוח משהו ולא מיתן את תנועותיו. "יהיה בסדר", הוא טען, ורגע אחר כך קרה הדבר הצפוי ביותר. הקפה נשפך, עליי.
זה לא סתם נשפך עליי. זה הכתים את הציצית החדשה שלי, ציצית צמר יפה שחידשתי באותו יום! וכבר הסברתי שמצבי הכלכלי הוא לא משהו, והציצית הזו עלתה לי דמים מרובים. עד שקניתי אותה ועד שחידשתי אותה, והנה היא כבר מוכתמת בכתם קפה מכוער.
האברך ששפך את הקפה נבוך מאוד. הוא כבר למד את הלקח, ואני ריחמתי עליו. ראיתי שאכפת לו, והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. הסתכלתי על הציצית שלי כדי לאמוד נזקים, והוא אמר לי, "אני יודע שהרסתי לך. כמה אני צריך לשלם?"
רציתי לומר לו מילים כדורבנות על כל ההתנהגות שלו, ואולי גם להודיע לו ששום תשלום לא יכפר על הבושות וכאב הלב, אבל הקב"ה נתן לי כוחות, ואני בלמתי את פי, ושום דבר מכל הנ"ל לא השתחרר ממני. "זה בסדר", אמרתי לו. "אני כבר אסתדר עם זה".
שטפתי את הכתם במי ברז והצלחתי לעמעם אותו מעט. חזרתי להיכל הלימוד, ותהיתי מה לעשות עכשיו. הרי כל המטרה שלי בכניסה לפינת הקפה הייתה להשיג הלוואה, ואם לא הצלחתי שם, אולי כדאי שאפנה אל הלומדים.
באותו רגע פנה אלי אחד מהאברכים האמידים. הוא אינו נוהג לחלק כסף, אבל הפעם 'משום מה' הוא הוציא מכיסו חמש מאות שקלים, נתן לי ואמר, "שיהיה לך להוצאות החג".
ואני ידעתי כי הזכות של 'הבולם פיו בשעת מריבה' היא שעמדה לי, ובזכות האיפוק הגיעה הישועה.
