את אותו יום לא היתה מסוגלת מוכרת התכשיטים לשכוח. היא זו היתה עסוקה בהכנת הארוחה, עבור בעלה ובנם היחיד, כשפתאום קראו לה בבהלה החוצה...|יריעה מורחבת על מרן ה'אביר יעקב' לרגל יומא דהילולא
נעתר ה'אביר יעקב' והעתיר תפלות עבורם. ולא עזב את המקום עד שכתב קמעות לכל בתי העיר, כשהוא מבטיח שכל בית שיתלו בפתחו את הקמע לא ינזק. בני העיר מלאו אחר דבריו של ה'אביר יעקב', והמגפה נעצרה ולא הוסיפה להפיל חללים יותר.
שנים רבות לאחר מכן, כשבקר בפאס נינו של ה'אביר יעקב', הלא הוא מרן רבי מאיר אביחצירא זיע"א, הראו לו אנשי העיר קמעות מ'אביר יעקב' שהיו תלויות עדין בפתחי הבתים...
את אותו יום מר ונמהר, לא היתה מסגלת מוכרת התכשיטים לשכוח כל ימי חייה. היא זכרה היטב כיצד היתה עסוקה בהכנת הארוחה, עבור בעלה, עבורה ועבור בנם היחיד, כשפתאום קראו לה בבהלה החוצה.
בנם היחיד נפל לארץ ואינו יכול להניע איבר. היו שם הרבה אנשים, האחד שפך מים, השני זעק קריאות "הצילו", והשלישי הרחיק את כל הסקרנים סביב. מפינת הרחוב הגיע הדוקטור בריצה, מישהו הזעיק אותו כנראה, הוא הורה לפנות את הבחור למרפאה הקרובה, ולאחר סדרת בדיקות הודיע בצער להורים המדאגים, שבנם חלה בשתוק!
מעתה ואילך, לא יוכל בנם היחיד להלך ברגלו ---
הוריו שחרדו לשלומו, עשו מאמצים כבירים כדי לרפאותו. הם יצאו את גבולות עיר מגוריהם 'פרנדה', סובבו בכל ארץ אלג'יריה מרופא לרופא, השקיעו כסף וזמן רב, אולי ימצא מי שירפאו. גם האם, שהיתה מוכרת תכשיטים ועקב כך היו לה קשרי מסחר וידידות עם עשירי העיר ועם המושל, ניסתה להפעיל את כל הקשרים האפשריים, אך מאומה לא עזר. כל נסיונות הרופאים עלו בתהו; הבן סבל יסורים קשים ומרים ואין מי שיעלה רפואה למכתו.
ויהי היום, הגיע ה'אביר יעקב' לפרנדה והתאכסן בביתו של אחד מנכבדי הקהילה. כל יהודי המקום יצאו לשערי העיר, משם לווהו לאכסנייתו בכבוד רב.
אור קלוש של תקוה, האיר את לבה הכואב של מוכרת התכשיטים. מי יודע, אולי תבוא ישועתה על ידי הצדיק האורח, הן בכל ארצות צפון אפריקה מדברים על המופתים הגלויים, על הישועות הניסיות הרבות הנעשות על ידו.
מהרה לבית האכסניה, ובדמעות שליש התחננה לפני בעל הבית: "עשה עמדי חסד" - בכתה בקול נרגש - "וחלה נא את פני הצדיק, שיעתיר לפני בעל הרחמים בעדי ובעד בני. אמת שהרופאים הרימו ידיהם זה מכבר, אך בטוחני כי תפלתו של הצדיק לא תשוב ריקם".
שמע ה'אביר יעקב' את הדברים, ונענה ואמר: "הגד לה, כי אתפלל על בנה והוא יבריא. וכך תעשה האשה - תקח את בנה, ותביא אותו הנה כשהוא רחוץ ומלובש בבגדים חדשים ונקיים, והשם הטוב ישלח לה רפואה וישועה מן השמים"...
הלכה האשה לביתה, ובתוך שעות אחדות עשתה ככל אשר נצטוותה. היא הגיעה עם בנה החולה, כשהוא רתוק לכסאו, ומלבש בבגדים נאים ומשבחים. שאל אותו ה'אביר יעקב' לשמו, והבחור השיב. אמר לו ה'אביר יעקב': "כעת, קום ובוא אלי ברגליך" ---
לנגד עיניה הנדהמות של האם ארע הפלא הגדול. בטבעיות ומבלי קשי, התרומם הבחור מכסאו, צעד מספר פסיעות עד למקום בו ישב ה'אביר יעקב' ונשק את ידו. הורה לו ה'אביר יעקב' לשבת בכסא, ושוב הורה לו לקום, ואחר אמר לו: "כעת תוכל ללכת עם אמך ולהאריך ימים בבריאות השלמה כאחד האדם".
העיר כלה רעשה וגעשה על דבר המקרה.
למחרת בבקר, הגיע אחד ממשרתיו של מושל העיר ומסר לה כי המושל מבקש שתסור לביתו, כי בדעתו לרכש תכשיטים חדשים לקראת חתונת בן אחיו הקרבה ובאה. האשה, עודה נרגשת כלה מהנס הגדול של אתמול, ספרה בבית המושל את כל השתלשלות הדברים בפרוטרוט.
ברוב התלהבותו, מהר המושל להזמין אליו את ה'אביר יעקב', כשהוא מבטיחו לקבלו בכבוד מלכים. כרכרה מלכותית נשלחה להביא אותו, והמושל עצמו קם לכבודו וגם הורה לאורחיו לעשות כן. ספר המושל לכל עוזריו את כל השתלשלות המעשה, כיצד כל הרופאים נסו לרפא את הבחור ולא הצליחו, עד שהגיע אותו איש אלקים ובמאמר פיו הקימו על רגליו והבריאו.
'אביר יעקב' שישב מן הצד, לא רמו עיניו ולא גבה לבו. בענות חן קם על רגליו והכריז באזני הנאספים: "ידע נא המושל וידעו כל הנאספים כאן, כי זה רק כוחו של בורא העולם אותו אני עובד בכל לבי, ועל כן הוא עושה את מה שאני מבקש ממנו..."
תגובתו של ה'אביר יעקב' הותירה רשם רב על כל הנוכחים, וגרמה לקדוש שם שמים בקרב גויי הארץ.
אחר כך נודע, שאתמול בשעה שנערכה קבלת הפנים ל'אביר יעקב' ברחובות העיר, עמד המושל במרפסת ביתו והשקיף על כל הנעשה. חמתו בערה בו עד להשחית, בראותו את הכבוד הרב שמנחילים תושבי הקהלה היהודית לאורח הבא מחוץ לעיר, כבוד שאפילו הוא כמושל העיר לא זכה לו.
הקנאה אכלה את לבו, והוא זמם להעניש את היהודים בהזדמנות קרובה. לו לא היו הענינים מתגלגלים כפי שהתגלגלו, היו יהודי העיר עלולים למצא עצמם בצרה חלילה. אולם עתה, לאחר שהתהפך לב המושל להיטיב לצדיק ולכבדו, נצלו אף יהודי העיר מהצרה שכלל לא היו מודעים לה.
***
הקמעות שחילק רבינו להצלת יהודי פאס ממגיפה
גם בספור הבא, הציל ה'אביר יעקב' ממחלה רחמנא לצלן, לא אדם אחד בלבד, אלא אנשים רבים, ומעשה שהיה כך היה:
בעיר 'פאס' התפרצה מגפת חולירע וזרעה אסונות בבתים רבים. המחלה התפשטה מחצר לחצר, עד שכמעט לא היה בנין שלא נדבק בו מישהו. באותם ימים, לא היתה תרופה מצויה למחלה קשה זו, וההדבקות במחלה היתה סכנת חיים, ישמרנו השם.
בדיוק באותם ימים שהה ה'אביר יעקב' בעיר, אלא ששהותו בעיר היתה בגדר סוד כמוס ולא ידעו עליה כי אם בעלי הבית שבו התאכסן. ומדוע לא ידעו על כך אנשי העיר? כי הזהיר ה'אביר יעקב' את בעל האכסניה ופקד עליו באפן נחרץ, לבל יגלה לאף אחד על האורח השוכן בביתו. את הסבות לסוד הכמוס לא גלה ה'אביר יעקב', אולם גם אם לא הסביר את בקשתו לא העז איש להמרות את פיו. גם ידידיו הקרובים ביותר של בעל האכסניה, אלו שהיה מגלה בפניהם את כל מסתוריו וכל סוד לא היה ביניהם, אף אלו הרחקו הפעם ממעגל יודעי הדבר ולא ספר להם כי הצדיק שוהה בעיר.
שבת קדש התקרבה ו'אביר יעקב' החליט להשאר בעיר. בליל שבת, שהיתה השבת הראשונה להתפרצותה של המגפה, נשמעה יללת-אם מכוון הדירה הסמוכה. בנם היחיד של השכנים נדבק במחלה האימה.
איכשהו נודע לשכנה על הצדיק הקדוש, הנמצא עתה בבית השכנים. לא שספרו למישהו על כך, אלא שהשכנה עקבה מזה ימים אחדים והבחינה בתכונה שהיתה מקבלת בבית השכנים בכל פעם שזכו לארח את ה'אביר יעקב'. ללא אמר ודברים נטלה השכנה את בנה בידיה ואצה הישר לחדרו של ה'אביר יעקב', שם החלה לבכות בזעקות מחרידות על בנה מחמד עינה ההולך וגווע לנגד עיניה.
על פניו של ה'אביר יעקב' נראתה ארשת של הקפדה על ששהותו בעיר התגלתה, אלא שלבו הרחום לא עמד מול בכיותיה של האם. כיון שכך, גמר ה'אביר יעקב' בלבו להיחלץ חושים ולהתאמץ בתפלה למען תוסר רע הגזרה מעל בני העיר.
הוא הניח את ידיו הקדושות על הילד, הרים עיניו למרום ונשא תפלה בדמעות חמות. משסים את תפלתו, פנה לאם הילד והבטיח לה שבנה יבריא ויחיה.
נטלה האם את בנה ויצאה לביתה. לא חלפו דקות מועטות, הילד חזר להכרתו, פקח את עיניו ובקש לשתות ---
אחר שנודע דבר שהותו בעיר, התכנסו ובאו חכמי העיר לאכסנייתו של ה'אביר יעקב', ושלחו את בעל האכסניה לבקשו שישא תפלתו בעד כל בני העיר, שתסור מהם רע הגזרה.
נעתר ה'אביר יעקב' והעתיר תפלות עבורם. ולא עזב את המקום עד שכתב קמעות לכל בתי העיר, כשהוא מבטיח שכל בית שיתלו בפתחו את הקמע לא ינזק. בני העיר מלאו אחר דבריו של ה'אביר יעקב', והמגפה נעצרה ולא הוסיפה להפיל חללים יותר.
שנים רבות לאחר מכן, כשבקר בפאס נינו של ה'אביר יעקב', הלא הוא מרן רבי מאיר אביחצירא זיע"א, הראו לו אנשי העיר קמעות מ'אביר יעקב' שהיו תלויות עדין בפתחי הבתים...
