בקשתו השנייה היכתה אותם בתדהמה מוחלטת. "מייד אחרי שאקום, קחו את הכיסא ודרדרו אותו במורד ההר, אל התהום...".
כאשר משפחת סבו עם הרב ורעייתו ושאר המלווים הגיעו למירון, גאתה ההתרגשות. "הביאוני לציון הקדוש, ושם הותירו אותי לבדי", ביקש הרב.
שעה ארוכה העתיר בתפילה לבורא עולם. הוא שפך את ליבו והתחנן לרפואה קרובה. בשלב מסוים חש כי תפילתו נענתה.
הוא קרא למלוויו וביקש מהם להקימו מכיסא הגלגלים. "אין לי עוד צורך בו", אמר לאחים המשתאים. בקשתו השנייה היכתה אותם בתדהמה מוחלטת. "מייד אחרי שאקום, קחו את הכיסא ודרדרו אותו במורד ההר, אל התהום...".
הבקשה הנחרצת הדהימה את כולם. רבי משה-חיים עמד על רגליו, הפמליה צפתה בכיסא הגלגלים מתגלגל במורד ומתפרק לשברים. להפתעת כל הנוכחים, שלא ראו מעודם נס כזה, פסע הרב כמה צעדים.
מראהו של הרב המוטל על המיטה שבר את ליבה של הגב' סבו. היא החליטה לעשות הכול כדי לרומם את רוחו ולסייע לו.
הגה"צ המקובל הרב חיים-משה מנדל נולד בעיר ביסטריץ שברומניה בשנת תרס"ב, והוסמך לרבנות בהונגריה. לפני השואה הספיק לשמש דיין בטעמשוואר, ובתחילת חודש אלול תש"ט עלה לארץ ישראל עם בני משפחתו.
נראה היה שדברי חז"ל "ארץ ישראל נקנית בייסורים" נאמרו על משפחתו של מנדל. לאחר שירדו מהאונייה בנמל חיפה שוכנו בני המשפחה במחנה עולים, באוהל קטן ורעוע. עכברים סבבו בין רגליהם, ורוחות ים עזות היכו ביריעות האוהל.
החום והלחות של ימי שלהי הקיץ היו קשים מנשוא. פערל, זוגתו של הרב, החליטה לצאת לחיפה, לבקש את עצתו של האדמו"ר ה'מקור ברוך' מסערט-ויז'ניץ, שאביה היה מקורב לאביו.
היא התקבלה בסבר פנים יפות. האדמו"ר הקשיב למצוקתה ויעץ: "עִברו להתגורר בצפת". האקלים הקריר והיבש אכן היטיב עם בני המשפחה, והם החלו להתעודד מעט.
עם כניסת ראש השנה נשמעו דפיקות קלות על דלת צריפם. בפתח עמדו איש ואישה, והאישה שאלה: "אולי יש כאן יהודים מהעיר גרויסוורדיין?".
"מוצאי מגרויסוורדיין", ענתה הרבנית פערל.
"את פערל גולדמן!", קראה האישה בהתרגשות, "אינני מאמינה!". השתיים נפלו זו על צווארה של זו בחיבוק נרגש.
שם משפחתה של האישה היה סבו. סבה של פערל היה רבי מאיר-זאב רוסנק, שהיה תלמיד-חכם מופלג, והתגורר בעיר גרויסוורדיין, בשכנות למשפחת סבו, שהייתה בעלת אמצעים.
כשעלתה משפחת סבו לארץ, השתקעה בתל-אביב. את ימי ראש השנה החליטו בני הזוג סבו לעשות בצפת. לקראת כניסת החג יצאו לבקר בשכונת העולים החדשים, בתקווה למצוא מכר או קרוב.
בעודם פוסעים בשכונה הבחינו במחזה ששבה את ליבם. מבעד לחלון אחד הצריפים ראו אישה עומדת ומדליקה נרות יום טוב. לצידה, על המיטה בקצה החדר, שוכב יהודי בעל פנים מאירות וקורנות. "ראינו את השכינה שורה על ביתכם", סיפרו השניים לימים, והמראה גרם להם להקיש על דלת הצריף.
לאחר ששככה סערת המפגש, פנתה הגב' סבו אל רבי חיים-משה. "מדוע הרב אינו הולך לבית הכנסת בליל ראש השנה?", תהתה.
"לדאבוני נבצר ממני להלך על רגליי", השיב הרב בשקט, כמו משלים עם מר גורלו, "ואין באפשרותי לשכור אנשים שיובילוני לבית הכנסת".
פניהם של בני הזוג קדרו. "מה אוכל לעשות למענך?", שאלה הגב' סבו ברוחב לב. תשובתו של הרב הפתיעה אותה. "אני יודע שאם אזכה להגיע למירון ולהשתטח על ציונו של רבי שמעון בר-יוחאי – אתרפא".
הביטחון שהיה נסוך בדבריו שכנע את גב' סבו למלא את מבוקשו. היא שכנעה את בעלה לממן את הנסיעה למירון הסמוכה. "כדאי לעשות כל מאמץ, ולו בעבור ההרגשה הטובה של הצדיק", טענה בלהט.
בני הזוג לא התמהמהו. למחרת ראש השנה, בצום גדליה, שכרו אמבולנס ובו ארבעה אחים, שיסייעו בהובלת הרב אל הציון.
כאשר משפחת סבו עם הרב ורעייתו ושאר המלווים הגיעו למירון, גאתה ההתרגשות. "הביאוני לציון הקדוש, ושם הותירו אותי לבדי", ביקש הרב.
שעה ארוכה העתיר בתפילה לבורא עולם. הוא שפך את ליבו והתחנן לרפואה קרובה. בשלב מסוים חש כי תפילתו נענתה.
הוא קרא למלוויו וביקש מהם להקימו מכיסא הגלגלים. "אין לי עוד צורך בו", אמר לאחים המשתאים. בקשתו השנייה היכתה אותם בתדהמה מוחלטת. "מייד אחרי שאקום, קחו את הכיסא ודרדרו אותו במורד ההר, אל התהום...".
הבקשה הנחרצת הדהימה את כולם. רבי משה-חיים עמד על רגליו, הפמליה צפתה בכיסא הגלגלים מתגלגל במורד ומתפרק לשברים. להפתעת כל הנוכחים, שלא ראו מעודם נס כזה, פסע הרב כמה צעדים.
"בזכותכם נרפאתי", אמר למר סבו בקול רוטט. "אני מברך אתכם באריכות ימים ושנים עד שיבה טובה". לגב' סבו אמר: "אני יודע שהכול בזכותך. הנני מברך אותך שתזכי לחיים ארוכים כמניין 'לחיים' (=98), ויהיו לך כוח ובריאות לעסוק בחסדים עם הבריות עד יומך האחרון, מתוך דעה צלולה".
הברכה המרגשת התקיימה במילואה, והגב' סבו נפטרה ביום הולדתה התשעים ושמונה.
כמה שנים קודם לכן חלתה מאוד, ונראה היה כי שעתה מתקרבת. בנה, שסעד אותה, שמע אותה לוחשת: "ריבונו של עולם, אני לא מוותרת על ברכת הצדיק".
מייד לאחר מכן חלה הטבה במצבה. היא החלימה והשלימה את שנותיה. עד יומה האחרון עסקה במעשי צדקה וחסד, וסעדה זקנים וגלמודים רבים.
