האיש דיבר בשטף, כשאב המשפחה מתקשה להתרכז. הוא אכן נוסע לאשדוד, אבל לקחת את כל חבילת הספרים הכבדה הזו? והרי הוא מבורך בחבילות משלו ובקושי משתלט...

'אתה נוסע לאשדוד אולי? אבא שלי מאוד זקוק לספרים הללו, האם תוכל לקחת אותם איתך? זה יהיה חסד גדול. רק תגיד לי היכן אתה יורד והוא ימתין לך בתחנה!' – האיש דיבר בשטף, כשאב המשפחה מתקשה להתרכז. הוא אכן נוסע לאשדוד, אבל לקחת את כל חבילת הספרים הכבדה הזו? והרי הוא מבורך בחבילות משלו ובקושי משתלט...
'אה... אני קצת עמוס, אולי תנסה מישהו אחר?' – הוא שואל כמתנצל, והלה יוצא לסיבוב בין הממתינים, עד שהוא מגלה שאיש מהם אינו נוסע אשדודה, והוא שב לאבי המשפחה. 'תעשה לי חסד, ממש אין לי ברירה, אף אחד אחר מהתחנה הזו אינו נוסע לאשדוד. אני אסייע לך להכניס את הספרים למזוודה...'
צהרי ערב שבת, תחנת אוטובוס ירושלמית הומה. עומד שם אב למשפחה ברוכה עם ילדיו, וכמעט כל אצבע מאצבעות ידיו ממוקדת במשימה אחרת: באחת הוא אוחז את העגלה ובה התינוק, באצבע אחרת הוא מוודא שילד נוסף נותר מחובר אליו ולא הולך לאיבוד. בכף היד השנייה הוא מחזיק את המזוודה הענקית ושני בנים שתוחבים את ידיהם בכף ידו, ותוך כדי עיניו בולשות לכל הכיוונים – לוודא שאף ילד או ילדה, חבילה או שקית, לא יילכו לאיבוד בתחנה הסואנת.
ניגש אליו יהודי זר, ובידו שקית כבדה עמוסת ספרים. 'אתה נוסע לאשדוד אולי? אבא שלי מאוד זקוק לספרים הללו, האם תוכל לקחת אותם איתך? זה יהיה חסד גדול. רק תגיד לי היכן אתה יורד והוא ימתין לך בתחנה!' – האיש דיבר בשטף, כשאב המשפחה מתקשה להתרכז. הוא אכן נוסע לאשדוד, אבל לקחת את כל חבילת הספרים הכבדה הזו? והרי הוא מבורך בחבילות משלו ובקושי משתלט...
'אה... אני קצת עמוס, אולי תנסה מישהו אחר?' – הוא שואל כמתנצל, והלה יוצא לסיבוב בין הממתינים, עד שהוא מגלה שאיש מהם אינו נוסע אשדודה, והוא שב לאבי המשפחה. 'תעשה לי חסד, ממש אין לי ברירה, אף אחד אחר מהתחנה הזו אינו נוסע לאשדוד. אני אסייע לך להכניס את הספרים למזוודה...'
נו, כיהודי מחונך לחסד גם כשהדבר דורש מסירות, האיש נענה למשימה. הוא מפקיד את הגדולים על העגלה והקטן, משכיב את המזוודה בתחנת האוטובוס, פותח את הרוכסן ותוחב את חבילת הספרים הכבידה פנימה. 'אבא שלי יחכה לך בתחנה בה אמרת שתרד!' – מבטיח המשלח, ונעלם...
האוטובוס מגיע, הנסיעה חולפת די ביעף, וכעבור שעה וקצת בני המשפחה בראשות האב יורדים מהאוטובוס בתחנה באשדוד, שם ממתין אביו של שולח הספרים. על אתר, תוך כדי ששאר הנוסעים יורדים, אבי המשפחה מוציא את המזוודה מתא המטען, ופותח אותה כדי לשחרר לאב הממתין את הספרים שנשלחו אליו. ואז הוא מגלה: זו לא המזוודה שלו!
הנוסע האחרון כבר הספיק לרדת, הנהג כבר עמד לסגור את הדלתות, ואבי המשפחה דופק בחוזקה על האוטובוס בצעקות 'רגע, רגע'. הנהג עוצר, תא המטען נפתח, המזוודה הזהה לשלו מוחלפת במזוודה שהיא באמת שלו, נפתחת בתחנה, הספרים מועברים לאב הממתין, ורק אז אבי המשפחה מסכם:
אם לא היה עושה טובה לאותו משלח ספרים אלמוני, אם לא היה נוטל את הספרים וחייב לפתוח את המזוודה בתחנת האוטובוס, היה מוצא את עצמו בבית זר באשדוד שעה לפני שבת, בלי המזוודה שלו. לך תחפש מזוודה אבודה ובה כל בגדי השבת שלך בין עשרות אוטובוסים, כששבת הולכת ומתקרבת... רק בגלל שגמל חסד עם יהודי זר ונטל ממנו את הספרים – זכה לגלות את תקלת ההחלפה כבר בתחנה, והמזוודה שלו הגיעה לרשותו!
'אז מי גמל חסד עם מי בסיפור הזה? הרי הודות לחסד שעשיתי בלקיחת הספרים – המזוודה שלי אצלי בשבת!' – מסכם האיש את סיפורו, ומאיר את עינינו:
לפעמים, עשיית חסד היא פעולה שדורשת מסירות, קצת או הרבה. לא תמיד זה הכי נעים, הכי מתאים, הכי מסתדר מול אילוצים אחרים. אבל תמיד תמיד זה כדאי ומשתלם, תמיד תמיד גמילות חסד פותחת שערי חסד ורחמים. הבה נרבה במעשי חסד, הבה נתמסר לגמול חסד, ונזכה בחסד הבורא וברחמיו עלינו כל הימים!