הבחירה שלו הותירה לקוח מתוסכל על הקרקע, בזמן שמטוס "סוויסאייר" 111 המריא אל מותו. עדות נדירה על כוחה של תורה ששומרת ומצילה, ועל רגע האמת שבו איש עסקים מבין שהחיים האמיתיים נמצאים בתוך הגמרא...

אֵין לְךָ אָדָם שֶּׁאֵין לוֹ שָׁעָה:
כשדף הגמרא הופך לשריון אישי. הוא נאלץ לבחור בין עסקים לוחצים לבין נאמנות בלתי מתפשרת לקביעות עיתים לתורה. הבחירה שלו הותירה לקוח מתוסכל על הקרקע, בזמן שמטוס "סוויסאייר" 111 המריא אל מותו. עדות נדירה על כוחה של תורה ששומרת ומצילה, ועל רגע האמת שבו איש עסקים מבין שהחיים האמיתיים נמצאים בתוך הגמרא...

הסיפור הבא מצמרר כל לב ומטלטל כל נפש. הוא מסופר מפי גיבוריו החיים עימנו ומעידים עליו בפה מלא ובלב רוטט מהתרגשות:
ר' יוסי א. הוא סוכן נסיעות מוכר באנטוורפן, בלגיה. משרדו שוכן בלב הרובע העסקי, ומשם הוא נותן שירות למאות לקוחות אותם צבר בעמל כפיים של שירות, ושירות, ועוד הפעם שירות. חוג לקוחותיו הלך והתרחב, וכלל כבר כמה עשרות אנשי עסקים המרבים לטוס ליעדים בעולם, שהיוו את עיקר מקור פרנסתו. הפרנסה הייתה מצויה ברווח, אך הסיפוק, כוחות הנפש והיכולות האישיות הלכו ונחלשו.
יוסי חש בחסר הזה, ולקח לו את הזמן לעמוד על טיבו. כשהתייסד שיעור "דף יומי" סמוך למשרדו, הרגיש כי זהו הרגע, זה המקום – כאן מצויה תחנת הכוח. על אתר החליט להצטרף לשיעור היומי, והיה לאחד ממשתתפיו הקבועים והבולטים ביותר, שבאו מדי יום כדי להתחבר, כדי להרגיש את הקשר, כדי לקבל את הכוחות מדף הגמרא המעניק אושר וסיפוק.
כך, מדי יום בשעה 1:55 בצהריים, היה יוסי מניח שלט קטן על שולחנו, עליו נכתב באותיות מוזהבות: "בין 2:00 ל-3:00 המשרד סגור". כשמגיד השיעור פצח בשיעור היומי המרתק, חש יוסי אושר ממלא את לבו; התורה כובשת את נפשו, הבנת הסוגיה הנלמדת ממלאת אותו בסיפוק ובמתיקות, ומעניקה לו כוחות ועוצמות להמשך היום.
במשך חמש שנים נמשך נוהג זה, שכלל את סגירת המשרד לשעה בצהרי היום לצורך השיעור היומי, וגם כיבוי הטלפון הסלולרי למשך שעת השיעור. הלקוחות למדו את שעות השירות המעודכנות, ואף העריכו את מסירותו להתנתק לשעה מהעסקים הבוערים ולהימלט לחיקו החמים של דף הגמרא.
עד ליום אחד, יום שני, ט' באלול תשנ"ח. בשעה אחת וחצי בערך צלצל הטלפון, ועל הקו היה לקוח ותיק שכבר הפך לידיד אישי, איש עסקים מצליח המזמין טיסה כמעט מדי שבוע. "אני צריך למחר מאנטוורפן לניו יורק", אמר הלקוח בקצרה, "וגם חשוב לי לחזור ביום חמישי, כדי להיות כאן בשבת. תבדוק ותחזור אליי".
יוסי החל מיד במלאכה, בדק בנתונים שלפניו והחל לחפש. המסך המרצד גילה שאין מקומות בחברות הטסות בטיסה ישירה מאנטוורפן לניו יורק, אך חיפוש מדוקדק גילה מקום פנוי בטיסת "סוויסאייר" מז'נבה לניו יורק, היוצאת באותו יום שני בשעת לילה מאוחרת.
גם בחזור היו מקומות לרוב בטיסת "סוויסאייר" 111 הממריאה ביום חמישי בשעה 8:00 בערב מניו יורק לז'נבה. "נפלא, יש מקומות, צריך רק לוודא שהלקוח מוכן לטוס דרך ז'נבה", הרהר יוסי כשחייג למשרדו של איש העסקים. המזכירה הסבירה כי הבוס יצא לפגישה והיא איננה רשאית לאשר טיסה כזו בלעדיו. "כשיחזור – אגיד לו לחזור אליך", הבטיחה.
יוסי הביט בשעון הצצה חטופה ונבהל לרגע. השעה הייתה 1:53, בעוד שבע דקות מתחיל השיעור, והוא כמעט שכח. נו, מה עושים עכשיו? הלקוח אינו במשרד, אי אפשר להשיג אותו כדי לתפוס את המקומות בטיסה. אם ימתין עד אחרי השיעור – אולי ייתפסו המקומות הריקים והלקוח יישאר מאוכזב? ואולי יחזור אליו כבר בעוד כמה דקות?
רגע אחד של התלבטות, ואחריו החליט בגבורה: "בעוד שש דקות השעה שתיים, אז יתחיל השיעור ואני אהיה שם. זו השעה היומית שלי, זה החמצן שלי, זה נותן לי את הכוח, אני לא יכול לוותר על זה!" הוא החליט להותיר את הדאגות מאחוריו, להניח את השלט המוזהב על השולחן ולכבות את הטלפון הסלולרי. "עכשיו מתחיל השיעור!" – הוא מזכיר לעצמו באושר, ומקווה שהלקוח הוותיק והאיכותי יתאזר בסבלנות.
השיעור האיר, הדברים היו מתוקים מדבש, דף הגמרא היה מובן ובהיר. "זה באמת חמצן לנשמה!" הרהר יוסי באושר, בשעה שהדליק את מכשיר הסלולרי. "שבע הודעות בתא הקולי", ריצדו לפניו האותיות במסך הקטן, "שבע-עשרה שיחות שלא נענו".
הוא מביט במסך בחוסר אמון, מעולם לא היה לו דבר כזה. בעיניים מתוחות מדאגה הוא מביט במי המתקשרים, ומגלה כי כל השיחות הן מהלקוח הוותיק. הלה כנראה לחוץ מאוד, וכך נשמע גם מהודעותיו המוקלטות בנוסח: "תסגור לי את הטיסה הלילה, זה דחוף לי!", או: "מה יהיה עם השירות שלך? למה אתה לא עונה? אני חייב את הטיסה הערב!".
יוסי ממהר למשרד, מזנק ממש. מדליק את המחשב, ברוך השם – המקום בטיסה לניו יורק הלילה עדיין פנוי. צריך רק לוודא מה קורה עם הטיסה חזור – אך הנה אוי ואבוי: כל המקומות נתפסו, 215 המקומות מלאים!
הוא מתקשר ללקוח ומתחיל במסכת התנצלויות. הלה חסר סבלנות, קוטע אותו בשאלה: "אבל סגרת לי? אני אהיה בניו יורק מחר ועד שבת חוזר לכאן?". יוסי מגמגם, מתנצל שוב ומנסה להסביר: "להיום – אני יכול לסגור לך, יש מקום. אבל חזור אין מקום, המקומות נתפסו בינתיים. או שתחזור אחרי שבת, או שננסה דרך מקום אחר להחזיר אותך".
הלקוח מתעצבן: "אז אל תזמין לי, לא צריך טובות, ולא צריך כזה שירות. הרי היה מקום בחזור, ובגלל שלא ענית שעה – אין לי איך לחזור לשבת, ולכן אני לא נוסע הערב. שתדע שזה לא בסדר לעשות דבר כזה ללקוח, אבל שתדע את זה עבור הלקוחות הבאים, כי אני – סיימתי איתך!" הוא אמר בכעס וטרק את השפופרת.
יוסי התאכזב והבליע אנחה כבדה. "חבל, הוא היה לקוח טוב", הוא אומר לעצמו, "חבל שכל כך כעס. אבל מה יכולתי לעשות? הרי הוא יודע שיש לי את השעה היומית של החיבור האמיתי, שיש לי את הזמן בו אני שואב כוחות ויכולות. מה אעשה שבינתיים נתפסו המקומות? כן, יש לי שעה ביום שאני מנותק, בעצם – זו השעה בה אני הכי מחובר, הכי מחובר!".
ואכן, הלקוח לא טס באותו שבוע מחוסר מקום, שמו לא הופיע במחשבי "סוויסאייר". יוסי נרגע מהשיחה הקשה, מבין כי פרנסה מידו של הבורא אשר נתן לנו את תורתו, ואין הפסדים מהתחברות לתורה. "כן, לפעמים זה דורש התמסרות", הוא חוזר ומזכיר לעצמו, "לפעמים השיעור היומי דורש הקרבה. אבל זה כדאי, כל כך כדאי!".
ביום חמישי שאחריו, בשעה 20:00 בערב, היה מטוס "מקדונל-דאגלס" של חברת "סוויסאייר" מוכן לטיסה 111 משדה התעופה קנדי בניו יורק לז'נבה שבשוויץ. עוד כמה דקות חלפו עד שכל 215 הנוסעים התיישבו במקומותיהם, וכצפוי – לא היה בטיסה אף מקום פנוי, ולכן מיודענו איש העסקים לא היה על המטוס. בשעה 20:18 לפי שעון מקומי קיבל הטייס אישור להמראה, וציפור המתכת הענקית החלה לנוע על המסלול והמריאה לשחקים.
בשעה 21:14, פחות משעה אחרי ההמראה, שידרו הטייסים אות מצוקה. הם החלו לקבל הוראות מבקרת הטיסה, אך מהר מאוד נותק עימם הקשר ודאגה רבה הזדחלה בלבבות. כעבור כרבע שעה, בשעה 21:31, התרסק המטוס לים במרחק כשמונה קילומטרים ממזרח קנדה, לעיני עדי ראייה המומים ומזועזעים מאסון התעופה הנורא.
פחות מרבע שעה אחר כך קיבלו כל סוכני הנסיעות בעולם הודעה קצרה ודרמטית: "טיסת 'סוויסאייר' 111 מניו יורק לז'נבה התרסקה. כל 215 הנוסעים ו-14 אנשי הצוות נהרגו!".
יוסי פותח את המחשב ומגלה את ההודעה. משהו צלצל לו, הוא מכיר מישהו שהיה על הטיסה הזו, טיסה 111 של "סוויסאייר", ביום חמישי. הוא התעסק עם הטיסה הזו, לא? לבו החסיר פעימה. יש לו לקוח על הטיסה שהתרסקה? לבו צנח לרגע, עד שנזכר – לא, הלקוח לא בטיסה! הלקוח הפסיד את הטיסה, כי יוסי היה בשיעור כשנתפסו המקומות האחרונים!
הוא ממהר להעביר את ההודעה הדרמטית ללקוח ומוסיף עוד שלוש מילים: "כי הם חיינו". עשר דקות חולפות, עד שהלקוח, איש העסקים המעונב, התייצב במשרדו וחיבק אותו בחום. "תודה על שאתה כל כך מקפיד על השיעור היומי", הוא אומר כשדמעות בעיניו, "השיעור שלך – הציל את החיים שלי!".
עוד לפני שבת הגיעה עוגת קרם גדולה ומשובחת לביתו של יוסי, ועליה כיתוב: "תודה על החיים!". מתחתיה, אחרי ברכה מרגשת, נכתב באותיות קטנות: "תגיד לי איפה השיעור, אני רוצה להצטרף...".
לפעמים קשה לראות בעיניים, לפעמים זה כל כך בולט. ככל שנבין שהחיים האמיתיים שלנו אינם העסקים והחברים, אלא החיבור האמיץ והקשר החזק עם התורה המעניקה לנו כוחות – כך נזכה לחוש את הגנת התורה, להרגיש את שמירתה העילאית, וגם להתחבר אליה באהבה.
הסיפור המסעיר פורסם מפי בעל המעשה בספר "אור דניאל" פרשת כי תבוא, והוא חושף בפנינו עד כמה "תורה מגנא ומצלא", עד כמה הקשר והחיבור והנכונות להתמסר לתורה שומרים ומגינים עלינו. הרי ייתכן כי יוסי היה יכול להרשות לעצמו לוותר על יום אחד בשיעור, הרי יש לו לקוח חשוב והטיסה עבורו דחופה, והוא צפה מראש באופן נכון כל כך שהלקוח יתעצבן, ומי יודע אם יהיו מקומות וכו'... אבל הוא בחר להתמסר לחיים האמיתיים, לשעת הלימוד היומית, להקריב הכול – פרנסה, קשרי לקוחות, רצונות, דאגה דחופה – כי את השיעור היומי לא מפספסים, ובמהלכו מתחברים לחמצן האמיתי, לחיים החשובים עצמם. כך זכה וזיכה את חברו בחיים!
לפעמים יש עומס בעבודה, והבוס מתעצבן, ופלוני מחכה שאחזור אליו בטלפון, ויש לי ביקור חשוב במקום אלמוני, ועליי לבדוק עניין כזה או אחר... אבל רגע, עכשיו השיעור היומי, עכשיו אני לומד! ואם זכיתי ללמוד סדרים מלאים – על אחת כמה וכמה, הן אני זוכה להיות מחובר בשעות הללו, בשעות הללו אני מחובר לחיים כפשוטם!
"כי הם חיינו ואורך ימינו" – התורה היא טעם החיים, היא נותנת את החיים. מתוך לב מתרונן על חלקנו בתורה נתפלל "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים" – לדורי דורות, אנו וזרענו, נהיה מחוברים לתורה, נאהב את התורה, נתמסר לתורה!

(גל' פניני פרשת השבוע)