הדריכות גברה לאחר ששלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עליה היה מוטבע חותם בית המסחר של אביהם
יום אחד, עת שב מבית מדרשו, נכנס אחד מהנכדים למשפחת ליפקין לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו. הוא ניגש לארון הספרים והוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך על השולחן והחל לדפדף בין דפיו עד למקום הרצוי לו בדף מח עמוד ב', שם עוסקת הגמרא באדם שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה אלא לנכדו אם ישוב למוטב. הוא החל ללמוד, הפך את דף הגמרא והנה רצדו מול עיניו אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות:
"נכדי היקר, איני יודע אם נכדי אתה או ניני, אולי אפילו נין לניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה, כשאני מנסה לדמיין בראשי את אחד מצאצאיי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא שנמנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש. גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית. עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא, מסבך האוהב".
לוויה רבת משתתפים שרכה דרכה בסמטאות ירושלים בואכה הר הזיתים. בקהל המלווים נמנים גדולי הרבנים ותלמידי חכמים, סוחרים ובעלי עסקים ואנשים רבים שהכירו את הנפטר הדגול הרב ליפקין ז"ל. גם המושל התורכי של העיר שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיר הנכסים למנוחתו האחרונה.
מסע ההלוויה נעצר מול בית הכנסת בו נהג להתפלל, ובחלל הרחוב הדהד קול בניו האומרים יתגדל ויתקדש שמיה רבה.
למגינת ליבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו את דרכו. חזותם העידה עליהם שהם אינם שומרי תורה ומצוות, ולא פעם נכשל מי מהם בלשונו ועיוות את המילים המוכרות של הקדיש. מסע ההלוויה הגיע לקיצו את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה - ר' וולך שמו, וסיים את דבריו בקול חנוק: "יהי רצון שיזכה הנפטר הדגול איש חסד ובעל צדקה גדול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו".
הגולל נסתם, והמלווים התפזרו בשקט איש איש לדרכו. ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שבאו להביע את תנחומיהם הכנים.
ביום האחרון לימי השבעה, הופיע בבית המשפחה ר' וולך הישיש וביקש להמתיק סוד עם בניו של הנפטר. הדריכות גברה לאחר ששלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עליה היה מוטבע חותם בית המסחר של אביהם. אט אט פתח ר' וולך את המעטפה והוציא מתוכה גיליון והחל להקריא: "בני ובנותיי היקרים, האהובים לי מאוד. אין אדם יודע את יום מותו ועל כן נתיישבתי היום בעודי צלול ופיקח כדי לצוות את נכסיי, אחר לכתי מעמכם לעולם האמת. אני מצווה כי כל נכסיי יחולקו ביניכם שווה בשווה וכולי תפילה ותקווה כי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורך ימים. יקיריי, נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם, אך בקשה אחת צנועה לי אליכם. אנא, את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניכם אחריכם עד עשר דורות תשכנו בו.
כמו כן מצווה אני כי כל עוד אתם שוכנים בביתי אין לשנות ואין להזיז ממקומו את חדר הספרייה בו השקעתי עמל וטרחה מרובים. אוהבכם, אבא".
ר' וולך נאנח קלות ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידיהם. "אני את שלי עשיתי", הפטיר והלך.
מיד בלכתו, החלו הבנים מדברים זה עם זה ללא סדר. זה עתה התגלתה בפניהם העובדה כי אביהם הותיר להם את נכסי הדלא ניידי בלבד, ואילו כל הונו הרב הצבור במטבעות ויהלומים נותר כמוס ובצוואתו הוא לא הזכירו כלל. חיפושים ופניות לבנקים איתם עמדו בקשרי מסחר לא העלו מאומה, הכסף "עשה לו כנפיים" וכאילו פרח עם הנפטר לשמי מרום. ימי השלושים עברו, הבנים התכנסו שנית לזכר אביהם ואחר נפרדו איש איש למקומו. דור הולך ודור בא, ירושלים משנה את פניה, השלטון התורכי מפנה את מקומו לכובש הבא בתור - לבריטים, ובית משפחת ליפקין על מקומו עומד, ולמרות רצונם העז למכור את הבית נמנעו הבנים מלעשות כן מחשש שאביהם הטמין את היהלומים והזהב במקום סתר בבית. על הדלת עדיין מתנוסס שלט העץ העתיק, ואכן, קיימו בניו וצאצאיו את צוואתו ולא משו מביתו. גם הספרייה נשמרה.
והנה נתגלגלה השמועה: "צאצאי משפחת ליפקין שבו למקורם". יום אחד, עת שב מבית מדרשו, נכנס אחד מהנכדים למשפחת ליפקין לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו. הוא ניגש לארון הספרים והוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך על השולחן והחל לדפדף בין דפיו עד למקום הרצוי לו בדף מח עמוד ב', שם עוסקת הגמרא באדם שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה אלא לנכדו אם ישוב למוטב. הוא החל ללמוד, הפך את דף הגמרא והנה רצדו מול עיניו אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות:
"נכדי היקר, איני יודע אם נכדי אתה או ניני, אולי אפילו נין לניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה, כשאני מנסה לדמיין בראשי את אחד מצאצאיי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא שנמנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש. גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית. עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא, מסבך האוהב".
ואכן נאמנה האדמה לבעליה, שאצרה בקרבה במשך הדורות את ארגז מטבעות הזהב והיהלומים שהטמין בה אבי משפחת ליפקין כמתנה לצאצאו שישוב למוטב לדרך התורה והמצוות.
