הוא היה מנהל עבודה עסוק, עד שנפילה מגובה שלושה מטרים שלחה אותו למסע של חמישה חודשים בגבס.
חברים, בהתחלה ישבתי ולא הבנתי כלום, כי מאז עזבי את בית הספר היסודי – לא נעים לספר – לא פתחתי גמרא, למעט שיעורים בודדים ששמעתי. כמו מכונה הפועלת על גלגלי שיניים שלא הופעלו שנים ארוכות, ניסיתי לקלוט את הדברים. פעם קלטתי פחות, ופעם פחות מזה. המשכתי להגיע כל בוקר, ובעזרת ה' יתברך נותן התורה, השבוע השני היה טוב מקודמו. הבנתי יותר את הגמרא.
חלפו עברו להם ביעף שנה וחודשיים. תקופת החלמתי הסתיימה. חוזרים לעבודה. לאחר שנחשפתי ללימוד התורה הקדושה ולטעם הענוג שמתלווה לכך, התניתי עם מעסיקיי כי אני מוכן לחזור לעבודה בתנאי שבכל יום, בין השעות תשע בבוקר עד אחת עשרה וחצי בבוקר, אלך לשיעורים שכה אהבתי. הם הסכימו.
המכתב הבא נשלח אלינו על ידי אחד מלומדי הדף היומי במחזור הקודם, וכוחו יפה גם למחזור זה:
"אודך ה' כי עניתני ותהי לי לישועה"
אל מאורות הדף היומי, זהו סיפור הצטרפותי ללימוד הדף היומי. אם תמצאו לנכון לפרסם אותו ומישהו יתחזק מכך, והיה זה שכרי.
היה זה יום רגיל בעבודת הבניין. נתתי סידור עבודה לפועלים מתוקף תפקידי כמנהל עבודה, ותוך כדי בדיקות הביצוע וזירוז הפועלים, שמתי יד לעזרה פה ושם. בשעות הצהריים החל הלחץ באתר הבנייה; היה צריך לצקת קירות מקלט. הפועלים עבדו על סגירה סופית וחיזוק של הקירות. העבודה בעיצומה, מערבלי הבטון בדרך. עליתי על הפיגומים כדי לבדוק שלא תתרחש תקלה בזמן היציקה, ותוך כדי הבדיקה הסתובבתי, הנחתי רגל באוויר ונחתתי בשאגות אל תוך המקלט מגובה שלושה מטרים.
לאחר מספר שניות של הלם, הבנתי שרגלי האחת נמצאת במקומה, והאחרת מסובבת בתשעים מעלות. הכאבים היו עזים. בעוד מספר פועלים השתלשלו אלי כדי לחלצני, נשמעה מרחוק סירנת האמבולנס שהוזעק לקראתי. "השוק הימני שלי נשבר, שבר פתוח" – אבחן צוות האמבולנס. העצמות השבורות קרעו את הבשר. לפחות הבנתי למה כל כך כואב לי. הושכבתי על האלונקה, נקשרתי היטב לבל אפול במהלך החילוץ, והובהלתי לבית החולים.
זו פעם ראשונה בחיי שראיתי תקרה של אמבולנס. היו עומסי תנועה בדרך, והיה לי זמן לחשוב: מה יהיה? מה? מה יהיה? אני בן שלושים ושבע, נשוי, אב לחמישה ילדים. מה יהיה? לא הייתה לי תשובה.
מפתח בית החולים הריצו את האלונקה עליה שכבתי היישר לחדר הניתוחים. בהרדמה חלקית החזירו את השוק למקומו, וגובסתי מכף הרגל ועד האגן. אושפזתי לעשרה ימים. במהלך התקופה הזו, כל תזוזה, ולו הקלה ביותר, גרמה לי לכאבים קשים מאד, עד שלפני כל תזוזה הייתי שוקל בכובד ראש אם היא שווה את הכאב הצפוי.
ביום שחרורי מבית החולים הרופא הסביר לי כי רגלי הימנית התקצרה בשלושה ס"מ. במשפט אגבי הוא פלט: "רגלך תישאר בגבס במשך חמישה חודשים". לא הייתי מסוגל לנשום. חמישה חודשים! הרופא המשיך להסביר כי לאחר תקופה זו עלי לעבור טיפולי פיזיותרפיה במשך שמונה חודשים רצופים, שבמהלכם אאלץ להיעזר בקביים ולבוא הנה, לבית החולים, לבדיקות רפואיות. חזרתי הביתה מדוכדך.
אני הייתי רגיל לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה בעבודה פיזית, וכעת הפכתי לאדם מוגבל. אפילו לביצוע פעולות פשוטות, שלפני כן לא חשבתי עליהן כלל, נזקקתי לסיועם של בני משפחתי המסורים. לאחר מספר ימי מנוחה וחוסר מעש, ביקשתי מאחי היקר שיבוא לקראת ערב אל ביתי כדי להסיעני לבית הכנסת לתפילת מעריב – עניין שבשגרה לפני הפציעה, ועכשיו פרויקט.
הייתי מסוגל להיכנס למושב האחורי של הרכב בלבד, כשגבי מופנה לכיוון הרכב. אחי פתח את הדלת, הזדרז להשתחל לתוך הרכב מן הדלת שבצד השני, ובעודו תומך בגבי, זחלתי אחורנית לאט לאט, עד שהתיישבתי ורגלי המגובסת מונחת במלוא הדרה על המושב. לרדת מהרכב גם לא היה סיפור פשוט, אבל סוף סוף היינו בבית הכנסת. התפללתי, התרגשתי, וביקשתי מאחי שיבוא גם בבוקר לקחת אותי לתפילת שחרית.
תפילת שחרית הסתיימה. קיפלתי את הטלית בסבלנות – אין לי לאן למהר. הבטתי כה וכה וגיליתי שליד בית הכנסת יש בית מדרש שבו נמסרים שיעורים בגמרא ובפסקי הלכה ליהודים שיצאו לגמלאות. הצטרפתי אליהם. "לא, לא יצאתי לפנסיה מוקדמת, עוד לא," הסברתי לזקן חביב שהגיע מאוחר לשיעור והתעניין במצבי. "הרגל," אמרתי והרמתי את המפה הלבנה של השולחן. "שתהיה בריא," השיב בפנים חיוורות ומלמל מספר פסוקים לסגולה. מצאתי את עצמי יושב איתם עד הצהריים.
חברים, בהתחלה ישבתי ולא הבנתי כלום, כי מאז עזבי את בית הספר היסודי – לא נעים לספר – לא פתחתי גמרא, למעט שיעורים בודדים ששמעתי. כמו מכונה הפועלת על גלגלי שיניים שלא הופעלו שנים ארוכות, ניסיתי לקלוט את הדברים. פעם קלטתי פחות, ופעם פחות מזה. המשכתי להגיע כל בוקר, ובעזרת ה' יתברך נותן התורה, השבוע השני היה טוב מקודמו. הבנתי יותר את הגמרא.
חלפו עברו להם ביעף שנה וחודשיים. תקופת החלמתי הסתיימה. חוזרים לעבודה. לאחר שנחשפתי ללימוד התורה הקדושה ולטעם הענוג שמתלווה לכך, התניתי עם מעסיקיי כי אני מוכן לחזור לעבודה בתנאי שבכל יום, בין השעות תשע בבוקר עד אחת עשרה וחצי בבוקר, אלך לשיעורים שכה אהבתי. הם הסכימו.
לאחר כחודשיים, מעסיקיי פנו אלי והסבירו לי שעם כל הרצון הטוב, הדבר גורם להם נזק כלכלי. הם אינם מוכנים לכך שמנהל העבודה יעזוב את הפועלים ואת קבלני המשנה לבדם באתר הבנייה בעיצומה של העבודה. רעייתי הבחינה בשברון ליבי והיא ייעצה לי: "לך ללמוד בשיעור של הרב הזה הנמסר גם בערב". לשם כך היה עלי לשהות בבית הכנסת מן השעה שש אחר הצהריים עד השעה תשע וחצי בערב, כולל תפילות. הסבתי את תשומת לבה לכך שהדבר עלול להיות קשה לשנינו – בכל ערב לא אהיה בבית, ובנוסף לכך לא נוכל להשתתף באירועים משפחתיים אלא לאחר סיום השיעור. היא הסכימה לכל והבטיחה שתסייע בידי.
כך היה. חזרתי לעבודתי והצטרפתי ל"דף היומי". מאז עברו כשש וחצי שנים. ברוך ה' אינני סובל במיוחד מרגלי הקצרה, ורעייתי... עומדת בהבטחתה. בלימוד מסכת חולין בדף היומי אשלים את הש"ס. כמאמר חכמים זכרונם לברכה, "שכר מצווה – מצווה", זכיתי להיות שותף בהקמת שיעור של הדף היומי בבית הכנסת בו אני מתפלל בשעה שש בבוקר. וכך, חברים יקרים, אני לומד דף בשש בבוקר ודף בשש בערב. אין יותר טוב מזה.
כל זה מפציעה שנראתה בתחילה קשה מאד, ומעליה ריחפה השאלה: מה יהיה? בדמיוני אני חוזר לאמבולנס, מביט בתקרתו הצחורה, נושם את ריח התרופות, שומע את יבבת הסירנה, מבחין בצוות הרפואי המנסה להקל על כאביי, ועונה לעצמי: מה יהיה? אוה, יקרה לך אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לך בכל ימי חייך – הדף היומי!
בברכה,
אריה חסן, רעננה.
