הוא עמד מול ראש הישיבה הוותיק ולא הצליח לעצור את הבכי. "את כל חיי אני חייב לך," אמר האברך שמוגדר היום כאחד העילויים בכולל.

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת:

הוא עמד מול ראש הישיבה הוותיק ולא הצליח לעצור את הבכי. "את כל חיי אני חייב לך," אמר האברך שמוגדר היום כאחד העילויים בכולל. עדות ראייה נדירה מפרוזדור אולם שמחות בבני ברק, החושפת מה עובר בלב של תלמיד שמרגיש "סוג ב'", ואיך כמה מילים חמות שנכתבו בשולי מבחן גרוע משנות גורל של דורות.

היה זה ביום בהיר בשלהי חודש סיון תשס"א, בשעת ערב מוקדמת, בפרוזדור המוביל לאולם שמחות קטן בבני ברק. אל האולם נכנס ראש ישיבה לא צעיר, אדם משכמו ומעלה, שכבר עברו מתחת ידיו דורות של תלמידים. הוא הלך בצניעות בצידי הפרוזדור, שם את פעמיו לאולם השמחות.
לפתע, קפץ אברך צעיר מאחוריו, ונגע בעדינות בשולי חליפתו. 'ראש הישיבה!' - קרא האברך ברגש, 'האם ראש הישיבה זוכר אותי?'
ראש הישיבה הביט בו, התעמק בעיניו ובתווי פניו, וקפץ כמוצא יהלום יקר: 'בוודאי, איזו שאלה. מוישה יקירי!'
הם לחצו ידיים בידידות, וראש הישיבה אמר: 'אני רק רואה אותך, וגלגלי המוח לוקחים אותי לשנים צעירות, ולמחוזות נעימים... זה עשר שנים, נכון? סיימת אצלנו בסוף שנת תשנ"א, הלכת ללמוד בישיבה פלונית. היית חברותא של בנימין, וישנת בחדר 14. נכון?' - הצטחק ראש הישיבה...
משה חייך במבוכה, עשור אחרי, וראש הישיבה זוכר הכל, לפרטי פרטים... מה שלומך רבי מוישה? מה מעשיך היום?'
משה הפך רציני לרגע, ואמר בהתרגשות: 'זו הזדמנות נפלאה בשבילי לפגוש את ראש הישיבה, לנסות להודות לו על כל המאמצים הלא פשוטים למעני... אני יכול לשמח את ראש הישיבה, ולספר שאחרי שהתקבלתי לישיבה המצויינת, ברוך השם עשיתי חיל בלימודיי, התחתנתי, ועכשיו יש לי בשורה טריה, ומאוד משמחת...'
'הבה נשמע!' - אמר ראש הישיבה, 'תמיד שימחת אותי...'
'ובכן,' אמר משה, 'אני בטוח שהרב לא יאמין, אבל זו המציאות: לא מזמן התקבלתי לכולל מצטיין, אני לומד ומשנן שבעים דפי גמרא בחודש, וגם נבחן עליהם בהצלחה יתירה. הרב היה מאמין שממוצע הציונים שלי הוא מעל תשעים וחמש?'
ראש הישיבה זינק נרגש כולו: 'בוודאי רבי משה' - אמר וכמעט צעק, 'אני זוכר היטב את השקעתך העצומה, זוכר היטב כמה התאמצת... אתה מעורר בי קנאת סופרים, אני נרגש לגלות שמה שהאמנתי בך מהרגע הראשון - קם והיה עוד הרבה יותר ממה שצפיתי...'
עיניו של משה הצטעפו בדמעות: 'נכון מאוד, זה הכל בזכות ראש הישיבה, רק בזכותכם. הרב זוכר את המבחנים עם המאמרים למטה? הרב זוכר את השיחות שהיו לנו? זה הכל בזכותכם, ראש הישיבה הציל את חיי!'
'לא להגזים!' - ביקש ראש הישיבה בענווה, 'אבל ברוך השם שהיה לי חלק. עלה והצלח! פעם היית גאון קטן, עתה עתידך מובטח להיות שר וגאון גדול בישראל', איחל בנדיבות, ולחץ את ידו של תלמידו בחום...
בכל הפגישה הנרגשת, צפה מן הצד עד ראיה, מחנך חשוב שסיפר לנו את הסיפור המלא מכלי ראשון. הוא הבין שהפגישה המסעירה טעונה בחומר היסטורי מעניין, ופנה אל האברך בעדינות: 'נראה לי שיש כאן סיפור שאפשר ללמוד ממנו... אולי תואיל לשתף אותי בו?'
'זה סיפור שלא ייאמן,' כחכח משה בגרונו במבוכה, 'אבל כנראה שחשוב לספרו אז אספר לך...' אמר, ופתח צוהר למתחולל בלבו בעשור האחרון...
'בהיותי תלמיד צעיר, נחשבתי לבעל כשרונות חלשים במיוחד. כשחבריי התבלטו בידיעותיהם ובהצלחותיהם, הייתי מביט בהם מהצד בקנאה, הן כל כך רציתי וניסיתי, אך פשוט לא הצלחתי...'
הוא נשם עמוקות, ניכר היה שפתיחת חדרי לבבו מכבידה על שטף דיבורו. אחרי הפסקה קלה המשיך: 'הציונים שלי באותה תקופה, היו דלים ביותר. ממוצע של 'זמן' שלם - עמד על שלושים וחמישה אחוזים, כשרוב חבריי הגיעו לתשעים ומעלה... אינני יכול לתאר את הצער - הן ככל שהתאמצתי ויגעתי, פשוט לא הצלחתי...'
עיניו של משה החלו להתלחלח. העלאת הזכרונות מעברו הכושל - ריגשה אותו ופצעה את לבו. 'בשלב מסויים, הבנתי כי ראש הישיבה עוקב אחרי השקעתי הרבה שאינה עולה יפה, והחליט שהוא לוקח אותי לטיפולו האישי. ואכן, מאותו שבוע ואילך החל ראש הישיבה לשוחח עמי, ואף טרח לעטר את מבחניי הכושלים במחמאות, ולחתום אחר כך בחתימת ידו...
במשך התקופה הבאה' - הוסיף בחיוך רפה, 'המבחנים הכושלים הפכו לזריקות אנרגיה... ראש הישיבה היה כותב: 'כל הכבוד על ההשקעה, עלה והצלח!', או: 'אין הקב"ה מונה דפים אלא שעות!', או: 'לפום צערא אגרא!' - כולם מאמרים מעודדים, מלווים במחמאות כנות על השקעתי העצומה, שעדיין לא הניבה פירות...
באמצע התקופה הזו', סיפר משה כשעיניו ננעצות בנקודה רחוקה, 'קרא לי ראש הישיבה לשיחה, בה הסביר לי כי הוא באמת מעריך את מאמציי והשקעתי, וכיוון שאני משקיע כה רבות - אין לו ספק שאצליח לבסוף לקנות בקיאות מדהימה. כי ללימוד עיוני אני כנראה לא מוכשר, אבל עם השקעתי העצומה - בהכרח אגיע להישגים גדולים בבקיאות יוצאת דופן...
כשסיים לדבר אתי', גילה משה טפח נוסף, 'חשבתי שהוא מדמיין. אבל הוא דיבר אתי בכזו עוצמה ובכזה אמון, וגם נתלה בכל בדל ראיה להוכיח לי שאני באמת יכול להצליח. את כל חיי אני חייב לראש הישיבה' - אמר בהתרגשות ופרץ בבכי מתייפח, 'הוא הציל אותי!'
משה עצר לרגע, וניגב את שטף דמעותיו, כדי להמשיך לספר דברים כהווייתם: 'כשעברתי לישיבה הגדולה, לקחתי עמי את הצעותיו המחכימות. לא עניין אותי מה יגידו עליי, התמקדתי במה שאני טוב בו, והתעודדתי כל העת מהמילים הרשומות בשולי המבחנים הכושלים שלי... בתוך שנים ספורות הפכתי לידען בכל חלקי הש"ס, ואני עובד במרץ לדעת את כולו בעל פה...
'אתה מבין?' שאל משה ועיניו זולגות דמעות, 'אתה מבין מה הוא עשה? הרי הרגשתי לא מחובר, הרגשתי סוג ב'. ואז הוא הגיע וירד לרמת הכשרונות שלי, החמיא לי במה שאני טוב בו - בהשקעה ובבקיאות, והתאמץ והתמסר כדי שאתמקד בזה, כדי להוביל אותי להצלחתי האישית. הוא דחף אותי קדימה, הוא עודד אותי... לא עניין אותי מה יגידו על זה בישיבה, לא היה חשוב לו שלא אשתעמם ואעורר נזקים בישיבה - היה חשוב לו לעודד אותי, להוביל אותי להצלחה שלי, במה שאני טוב בו! היום, אני בן 25, וברוך השם לומד ומצליח. אבל כל ההצלחה שלי - הכל בזכותו!' - סיים משה את דבריו הנרגשים, וחיפש לעצמו פינה להירגע...
המחנך שסיפר לנו את הסיפור הוסיף, כי כבר בשעת המפגש ראה את החיבור המיוחד שבין ראש הישיבה לתלמידו לשעבר. לא מדובר בשני אנשים שהיו תחת קורת גג אחת בשני תפקידים שונים לפני עשור, וסוגרים כעת מעגל בפגישה משותפת רוויית זכרונות. 'הלא ראיתי בעיניים שראש הישיבה עדיין רואה אותו כבנו, ואין פלא כי אף התלמיד חש כי ראש הישיבה הוא אביו!'
מדהים עד כמה אחריות ומסירות לתלמיד, יכולות לשנות את חייו. מפעים לגלות, שכמה מילים מעודדות בזמן הנכון, כמה משפטים מחזקים בעת המתאימה - יכולים להפוך תלמיד נחשל ונכשל למוצלח וגאון. אבל העיקר - בלתי נתפס עד כמה המעקב האישי ותשומת הלב האיכפתית למצבו של התלמיד והעדפותיו הלימודיות - שינו את חייו ואת עתידו מן הקצה אל הקצה!
כך זה מול תלמידים, כך זה מול הבנים שלנו. לפעמים תשומת לב אישית ומבינה לצרכים האישיים, לתחושות הפנימיות, ליכולות ולקשיים של כל אחד - מחוללת מהפכות, יוצרת נפשות, בונה עתיד.
כל מה שצריך הוא להיות איכפתי ומסור, חם ואישי לכל תלמיד. להבין שאין תלמיד דומה לחברו, שאין שני ילדים שתכונותיהם משותפות וזהות לגמרי, ולהעניק לכל אחד את היחס החם והאיכפתי שהוא זקוק לו. זה כל הסיפור, זה סוד ההצלחה בחינוך הילדים והתלמידים!

(פניני פרשת השבוע)