מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב: החלום המשותף בעפולה והשכן שלא הניח תפילין 37 שנים: סאגת צנרת מורכבת בבניין ישן הפגישה בין השכן המרוחק יקיר דניאלוב לבחור הישיבה טוב הלב מיכאל ז"ל, שהתגייס לעזור בשיפוצים
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב: החלום המשותף בעפולה והשכן שלא הניח תפילין 37 שנים: סאגת צנרת מורכבת בבניין ישן הפגישה בין השכן המרוחק יקיר דניאלוב לבחור הישיבה טוב הלב מיכאל ז"ל, שהתגייס לעזור בשיפוצים ונפטר למוות בטביעה טראגית חודשיים לאחר מכן. עדותו המצמררת של הרב בוקובזה על המרוץ הלילי להשגת תפילין עבור השכן...
לא נעים לעלות במדרגות הבניין ולנסות להבין מאין מגיע הריח המבחיל. לפתוח את דלת הבית שלנו, ולגלות שמקור הצחנה הוא בדיוק שם.
נעים הרבה פחות להזמין בעל מקצוע שמסביר שהוא מצטער, באמת, אבל הצנרת בבניין ישנה כל כך – שאין דרך לתקן אותה בלי להרים בלטות, לשבור קירות ולשלם הרבה מאוד כסף.
גרוע הרבה יותר להיות זה שדופק על דלתות השכנים למטה, שניים במספר, ומודיע להם שהצנרת הכללית דורשת תיקון יסודי שיגרום לכולם המון לכלוך, בזבוז זמן, משאבים ומזומנים. אין ברירה.
את ברונר אני פוגש בבית הכנסת השכונתי, ובדרך הביתה נאלץ לעדכן אותו בחדשות המצערות. ברונר, כצפוי, אינו מתרונן, אבל מבין את המצב, ויחד אנחנו מבררים על בעלי מקצוע טובים אך לא יקרים.
עכשיו אני אמור לדבר עם דניאלוב. אין לי שום דבר נגדו, יהודי רחוק שמתגורר בבניין עוד הרבה לפני שהגעתי אליו אני, משלם ועד בית בזמן ומברך אותי בחביבות בכל עת שאנחנו נפגשים, ובכל זאת...
כשקניתי את הדירה, תריסר שנים לאחור, ידעתי אומנם שמדובר בשכונה מעורבת, אבל מנגד שמעתי הרבה על הקהילה המתפתחת שבעפולה ועל הציבור האיכותי שבמקום והחלטתי לרכוש דירה דווקא באזור הזה.
רק כשהגעתי לבניין גיליתי את פניה הנוספות של שכונה מעורבת. את עוגמת הנפש כאשר השכן מלמטה משמיע בווליום מוגבר שירים שמתאימים לנו פחות. את ההרגשה הרעה כשזה קורה גם בשבת. את הפחד של הילדים מהכלב הענק שלו. את נהמת מנוע המכונית בשבתות ובחגים. וזה עוד בלי לדבר על חצר שפותחים בה בריכה...
דניאלוב היה מאז ומתמיד שכן נחמד ומכבד. כשקלט שהמוזיקה מפריעה לי הוא דאג להנמיך את הווליום, וגדר את הבריכה שבחצר ביתו. אני מצידי גמלתי לו בתשורה קטנה בכל שנה, להביע הכרת הטוב.
עד כאן הכל טוב ויפה, עד שהסאגה הנוכחית דורשת עבודה משותפת. איך עושים את זה? ברונר מצטרף אלי, ויחד אנחנו דופקים אצל דניאלוב, מסבירים את המצב שאינו מפתיע אותו בכלל, בהתחשב בגילו המופלג של הבניין, מציעים את בעלי המקצוע שהגענו אליהם, מסכמים איתו על המתאים ביותר וסוגרים סופית.
מכאן אנחנו יוצאים לדרך. חליל מגיע לזירה, נוטל מקדמה בלתי מבוטלת בכלל, עובד בנחת שבועיים ונעלם מהשטח כשהכסף שלי בידיו, משאיר אותנו להתמודד עם ריצוף מחודש, יציקת בטון והוצאות כספיות שפרצו את כל המסגרות.
כ'משיב' בישיבה שבה אני מלמד, הבחורים שמים לב שאני טרוד. שניים מהם מתרגמים זאת למעשה. "הרב בוקובזה", אחד מהם פונה אלי, מיכאל שמו. "שמעתי שהסתבכתם, אם צריך עזרה טכנית או אפילו לשמור על הילדים בין הסדרים, אני אשמח לעזור".
"גם אני", נתנאל חברו הטוב מצטרף. "אלה שעות שבהן ממילא הבחורים בישיבה נחים, ואנחנו לא זקוקים לזה כל כך. למה שלא נעשה בהן משהו טוב?"
הם באמת שמחים לעזור, כך מתברר לי כבר למחרת. מארגנים איתי את השטח, ומקלים מאוד את ההרגשה שלי. כשהזירה עוברת לביתו של ברונר הם נכונים לעזור גם שם, וכשאנחנו מגיעים לדירתו של דניאלוב אני מבין שלא מתאים לאפשר להם לעזור בלי שאני נמצא בשטח. אני נכנס איתם אל הדירה, מציג אותם בפני השכן שמשתומם עמוקות מהמחווה, ויחד אנחנו עוזרים בכל הנדרש. מסרבים להצעות תשלום או כיבוד, ומשתדלים לסיים במהירות האפשרית.
דניאלוב מוקסם. "מאיפה אתה מביא אותם? מה זה הדבר הזה?"
ה'דבר הזה', הוא הזוג החייכן ונעים ההליכות שנע בזריזות בשטח. דניאלוב לא זכה להכיר בחורי ישיבה באופן אישי, וה'דבר הזה' מפעים אותו עד עמקי נשמתו החבויה.
שבועיים של עבודה מאומצת, המון כסף וזמן שנשפך, וצמד מלאכי עליון מיכאל ונתנאל שמגיעים סתם כך, מתוך אהבת אחים, לסייע בכל מה שרק אפשר.
ביום שבו הבית כבר נראה כמו מקום שאפשר לחיות בו, הם לוחצים לי יד בחביבות, מצהירים ששמחו מאוד לעזור, מסרבים לכל מתת מצידי, מנופפים לשלום ונעלמים.
חודשיים לאחר מכן, בין הזמנים בפתח. אני נפרד בחביבות מהבחורים, ובמיוחד מצמד החברים המסורים.
בי"א באב אני מקבל שיחת טלפון מנתנאל. הוא אינו מצליח לדבר. במשך שלוש דקות הוא בוכה, ואני מקשיב בחוסר הבנה, מלא חרדה. לאחריהן אבא שלו לוקח ממנו את הטלפון, ומעדכן אותי בצער רב כי אסון נורא קרה. מיכאל, חברו הטוב של נתנאל, יצא לטייל עם בני משפחתו, נכנס לשכשך רגליים באגם וטבע שם למוות, רחמנא ליצלן.
אין מילים בפי. לא באותה שיחה, לא בלוויה, וגם כשאני מגיע לרמת השרון כדי לנחם אני מדבר בקושי. מגלה שאין לי דרך לנחם, כשאני בעצמי מסרב להתנחם.
מנסה לספר למשפחה על הנשמה היקרה הזו. מגלה שאני לא היחיד שהגיע לעשות זאת. נחלי דמעות זורמים בבית המשפחה האבלה, כולם כמוני אהבו את הבחור טוב הלב ונעים ההליכות, שנקטף בדרך טראגית כל כך.
כשאני מגיע הביתה לבסוף, מזדחל אפוף אבל במעלה המדרגות, אני פוגש את דניאלוב. מנסה לגייס מתוכי ברכת 'ערב טוב' נחמדה, ולא ממש מצליח. "מה קרה?" מתעניין השכן.
הוא מכיר אותו! אני קולט פתאום, ומשתף את דניאלוב באסון המר שבו הסתיימו חייו הצעירים של מיכאל, זיכרונו לברכה. הוא הלום צער. "בחור נחמד כזה! ואיזה לב ענק יש לו! ככה הוא מת, פתאום?"
"לא מת", אני מתקן אותו, "נפטר. הלך לקבל למעלה את כל הטוב שמגיע לו. אנחנו מכאן יכולים לשלוח לו מעשים טובים שישמחו אותו במקום שהוא נמצא בו". דניאלוב מנסה להבין יותר, ואני מנסה להסביר יותר.
שבוע אחר כך הוא שוב תופס אותי במדרגות. "מאז שסיפרת לי על מיכאל אני לא רגוע. ביקשתי מהבן שלי לעשות דברים בשבילו, והוא מניח תפילין להעלות את הנשמה שלו, ממש כמו שאמרת לי!"
"זה... זה מיוחד!" עומר הבן של דניאלוב, חסר כל קשר ליהדות, ומדהים אותי שהוא עשה את הצעד הזה למען בחור שהוא לא הכיר כלל. "אבל מה אתה, יקיר דניאלוב, עושה בשבילו?"
הוא נבוך: "דיברתי בשבילו עם עומר, אמרתי לך, הוא-"
"שאלתי עליך, יקיר. אולי תניח גם אתה תפילין בשבילו? רצית כל כך לשלם לו אז, והוא לא הסכים. עכשיו יש לך דרך לעשות את זה בשבילו!"
"אין לי... זאת אומרת אף פעם" הוא מגמגם, "שלושים ושבע שנים מהבר מצווה שלי לא הנחתי תפילין. הייתי רוצה לעשות את זה בשביל מיכאל, אבל אין לי תפילין".
אין-לי-תפילין.
שלוש המילים הללו נכנסות לי לראש וחגות בו הלוך ושוב. שתי קומות מתחתיי גר יהודי שיכול להניח תפילין אבל אין לו משלו, והוא לא מרגיש בנוח להשתמש בשל אחרים. אני מנסה לברר על תרומת תפילין, מבקש מכל מי שאני מכיר – לנסות לבדוק אם יוכלו לתרום. גם כשאני מגיע ל'שלושים' על מיכאל אני מספר לאביו על דניאלוב, מבקש שאם ישמע על תורם אפשרי שיידע אותי. הוא מתרגש מהרעיון, שומר את מספר הטלפון שלי ואנחנו נפרדים.
במשך הימים הקרובים אני ממשיך במרתון ההתרמה, מגייס למעלה מאלף שקלים, ויודע שעם כל הרצון הטוב – תפילין הם לא יוכלו לספק. כשאני מסיים שיחה עם מישהו שהבטיח לעזור ועכשיו מתנצל שאין לו אפשרות – אני נשבר, מתייאש סופית. בכאב לב אני פונה לנוח, יודע שעשיתי כל שביכולתי, אך תפילין אין.
ואז אני מתעורר, מזועזע לחלוטין. בחלומי עמדו יקיר ועומר דניאלוב בחצר הבית, שניהם עטורים בתפילין, ומולם עמד מיכאל ידיו שלובות וכולו אושר. עומר מביט בי: "אתה רואה?" כמתכוון, זה יקרה, אני אומר לך!
אני לא אחד שמאמין בחלומות, אבל משהו במראה הזה אינו נותן לי מנוח, מריץ אותי למרתון שיחות והשתדלויות להשגת התפילין. יודע שאם התפילין לא יגיעו עכשיו – יפוג הרצון הטוב של דניאלוב, מה גם שהייתי שמח להוסיף לעצמי את הזכות הזו לפני ראש השנה.
לאחר יומיים מתקשר אלי אבא של מיכאל, ומספר שמישהו שהכיר את מיכאל במקרה, והתפעל ממנו כמו כולנו, השיג תרומה מנדיב. כן, יש זוג תפילין! ואני מוזמן להגיע לקחת אותן.
אני נרגש כולי, מספר לו על המאמצים והייאוש והחום. הוא נשנק: "גם אנחנו חלמנו על מיכאל", הוא בוכה, "השבוע. אשתי ואני ראינו אותו בחלום, בידיים שלובות, מאושר, בדיוק כמו שאתה מספר—"
באותו ערב יומיים לפני פרוש שנת תשפ"ו, אחוז בידיי זוג תפילין. בכספי התרומות שהשגתי אני קונה טלית. יהודים טובים סביבי נרגשים מההזדמנות, מוסיפים כסף לקניית נרתיק מתאים, רקום בשמו של השכן, וגם סידור חרוט בשמו.
כבר בבוקר אני מלמד את דניאלוב את סדר הנחת התפילין. שנינו נרגשים, חסרי מילים.
בערב אני מבקש ממשגיח הישיבה שישלח לי בחורים, נתנאל ביניהם. המשגיח שומע את הסיבה, מסכים בשמחה, אני דופק על דלתו של דניאלוב, נכנס עם עשרים וחמישה בחורים, מניח בין ידיו את הנרתיק הרקום. הוא נושק לו בהתרגשות ומכניס לתוכו את התפילין, כשהוא מחבק אותן כולנו בוכים. כולנו מתיישבים על רצפת הסלון ושרים שירי נשמה. דניאלוב יושב בינינו כשהתפילין אחוזות בין ידיו, יחד עם הטלית והסידור.
בין השירים הוא מאותת להפסיק, נעמד. "אני רוצה לומר לכם משהו. אני כבר בן חמישים, עברתי דברים בחיים שלי, אבל התרגשות כמו שיש לי עכשיו – לא חוויתי מעולם! אני מבטיח: מהיום הזה אני הולך להניח את התפילין האלה יום יום! מגיע למיכאל שנשמח אותו..."
אני מחבק אותו, והבחורים אחריי. כולנו שרים ורוקדים ומברכים אותו בכל הברכות.
את עומר אני פוגש בערב יום כיפור. הוא סיפר שהוא ממשיך להניח תפילין. "גם אבא שלי, יום יום! וכבר שתי שבתות שאני שומר בשביל מיכאל, וגם אמא שלי מתקדמת בקצב שלה, שתדע!" הוא מסכם בסיפוק, ועיניו נוצצות.
בסוכות כבר מונחת בחצר ביתו של דניאלוב סוכה כשרה למהדרין.
