היה נוהג לומר תמיד לכל מי שפגש בדרכו, כקטן כגדול: 'גיב א שמייכל'! (תן חיוך!)
כשהיה אברך צעיר, חלתה בתו בחולי כבד, והגיעה עד שערי מוות, בצר לו הלך לבכות אצל הרה"ק רבי ישעי'לע מקרעסטיר זי"ע, והורה לו לאמר: 'קודם גיב א שמייכל, ואחר כך תחזור לביתך', ואכן כן עשה וחזר לביתו ומצא שהוטב מצבה של בתו וחזרה לבריאותה. ומאז קיבל על עצמו דרך זו כעבודה ודואג תמיד להעלות בת שחוק על כל סובביו.
וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם (מה, ה).
איש יהודי היה בדור שלפנינו ושמו ר' משה יצחק פיש ז"ל, הלה היה מפורסם במידת השמחה שהצטיין בה ביותר, מעולם לא הניח לעצבות להתקרב אצלו, ותדיר היה נראה בת שחוק על פניו. אך לא הסתפק רק בזאת, כי אם דאג שכל סובביו גם הם יהיו בשמחה, והיה נוהג לומר תמיד לכל מי שפגש בדרכו, כקטן כגדול: 'גיב א שמייכל'! 'גיב א שמייכל'! (תן חיוך! תן חיוך!)
והגאון מבריסק ז"ל כאשר פגשו ואמר לו 'גיב א שמייכל'! ענהו, להעלות שחוק על פיו היא עבודה קשה שבמקדש. וסיפר לי הגה"צ רבי אהרן קאהן זצ"ל, מח"ס 'אמונה בחרתי', שפעם אחת עצר באס (=אטובוס) ולא הניחו לנסוע, ואמר לדרייווער 'גיב א שמייכל!, והלה צעק עליו ברוגז: 'הנח לי לנסוע, ואל תבלבל את ראשי', אך ר' משה יצחק לא נכנע וצעק אליו באומץ לבו: 'גיב א שמייכל, אחרת לא אתן לך לנסוע'.
ופעם אחת אמר כן גם לרבינו הקדוש מהר"י ט"ב מסאטמאר זי"ע, ונהנה ממנו מאוד, ואמר לו: 'שמך גרם לך זאת, שכן משמע 'משה יצחק', לשון 'מן המים משיתוהו', דהיינו שאתה מושה ומושך צחוק מכל אדם'.
וסיפר ר' משה יצחק אימתי נטל לעצמו עבודה זו, כי כשהיה אברך צעיר, חלתה בתו בחולי כבד, והגיעה עד שערי מוות, בצר לו הלך לבכות אצל הרה"ק רבי ישעי'לע מקרעסטיר זי"ע, והורה לו לאמר: 'קודם גיב א שמייכל, ואחר כך תחזור לביתך', ואכן כן עשה וחזר לביתו ומצא שהוטב מצבה של בתו וחזרה לבריאותה. ומאז קיבל על עצמו דרך זו כעבודה ודואג תמיד להעלות בת שחוק על כל סובביו.
וזהו שאמר הכתוב (בראשית מט יב): 'ולבן שיניים מחלב', ודרשו בכתובות (קיא:) 'טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב', דהיינו שהמלבין שיניים לחבירו ומשמחו, הוא יותר טוב ממי שמשקהו חלב לרפואה, (וכמו שאמרו חז"ל ב"ק דף פ' שחלב הוא רפואה) כי בכח השמחה יוכל להעלות לו רפואה שלימה.
