הסוד מאחורי החזרה בתשובה של הקיבוצניק שהיה 'נהנה' רח"ל לחלל שבת ברכבו בככר השבת מידי שבת בשבתו, הסכיתו ושמעו:
אלא שבכך הסיפור לא הסתיים. בצהרי יום ראשון, דפיקות עדינות נשמעו בדלת ביתו של מזכיר הקיבוץ, ומאחורי הדלת ניצב לו הרב זאקס. פניו ההדורות היו זכורות היטב למזכיר הקיבוץ, והוא מיהר לפתוח בפניו את הדלת, כשהתמיהה הראשונה שפרצה מפיו היתה: 'איך ידע הרב מי אני ומה אני, היכן אני גר וכיצד מגיעים אליי? הרי איש לא הכיר אותי בשכונה הירושלמית, וגם הרב לא שאל לשמי?!'
באחת משכונות ירושלים התגורר יהודי יקר, איש נכבד ונשוא פנים, שהיה אהוב על כל מכריו. היתה לו משפחה לתפארת שהרוותה אותו רוב נחת, הוא היה אחד המקדימים לבוא לבית הכנסת והמאחרים לצאת. ואיש לא ידע מה עבר עליו בעבר, מהיכן הוא בא ועד להיכן הגיע, עד שיום אחד גילה את סיפור חייו:
הוא עלה ארצה כבחור צעיר וגלמוד, בודד בעולם ונטול משפחה או חברים, לאחר שואת יהודי אירופה. השנים הקשות של המלחמה הותירו בו צלקת קשה, והעובדה שחינוכו נגדע באיבו עקב אימי המלחמה – עמדה לרועץ לנשמתו הזכה. הטלטלות הקשות בחייו גרמו לו לפרוק מעליו עול תורה ומצוות, הוא הצטרף לאחד הקיבוצים ועלה מעלה מעלה במעלות הקיבוץ, עד שהפך – עוד בהיותו צעיר יחסית – למזכיר הקיבוץ!
למרבה הצער, נפשו החטופה בידי היצר, אימצה לעצמה מנהג של גנאי, לעלות לירושלים מדי שבת בשבתו רח"ל, ולנסוע ברכבו במרכזה של שכונת גאולה. 'עונג השבת שלי באותם ימים אפלים' – סיפר כשדמעה על לחיו, 'היה לחצות את כיכר השבת תוך צפירות רמות לכל עבר, כשהמוני יהודים כאובים מתגודדים וזועקים בכאב 'שבת!', פשוט נהניתי מלהציק להם...'
עד כדי כך הוא היה בשפל המצב, מתעקש 'להכעיס'. רואה את כאבם הצורב של שומרי השבת, ונוסע מול פניהם כדי להתגרות בהם. ואז, בשבת אחת זה קרה: הוא נסע ברחובה של עיר בירושלים, ועצר לכמה דקות. המוני מוחים כואבים התאספו סביב הרכב, והחלו בזעקות מחאה אדירות לנוכח חילול השבת בחוצות קריה. המצב הלך ונעשה מתוח, פרץ ויכוח קולני וצורמני במיוחד, וכמעט שהגיעו לתגרת ידיים באלימות פיזית...
ואז, צצה דמותו המאירה של יהודי בעל הדרת פנים, הרה"ג רבי מרדכי לייב זאקס זצ"ל (היא"צ ו' אדר תשכ"ג). הרב, שהכרת פניו העידה על אצילותו וחכמתו, התקרב אל הקהל והכל פינו לו מקום. גם מחלל השבת חש יראת כבוד כלפיו, ובפרט שעם הגעתו – החל לדבר על לב המוחים כי יעזבו את השטח שכן מחאתם אינה מועילה ועלולה להגיע לידי חילול ה'. עם פיזור ההמונים, נכנס מחלל השבת לרכבו, התניעה תוך כדי חירוף קדושת השבת, וברח לו לדרכו...
אלא שבכך הסיפור לא הסתיים. בצהרי יום ראשון, דפיקות עדינות נשמעו בדלת ביתו של מזכיר הקיבוץ, ומאחורי הדלת ניצב לו הרב זאקס. פניו ההדורות היו זכורות היטב למזכיר הקיבוץ, והוא מיהר לפתוח בפניו את הדלת, כשהתמיהה הראשונה שפרצה מפיו היתה: 'איך ידע הרב מי אני ומה אני, היכן אני גר וכיצד מגיעים אליי? הרי איש לא הכיר אותי בשכונה הירושלמית, וגם הרב לא שאל לשמי?!'
'אה, זה פשוט', ביטל הרב זאקס את התמיהה בהינף יד, 'אמש ראיתי שאתה אומנם מחלל שבת בפרהסיא למרבה הצער, אבל כנראה אינך גנב!' 'מה הקשר?' – נפעם הקיבוצניק. 'מה עניין חילול שבת להיותי או אי היותי גנב? וכיצד זה משפיע על העובדה שהרב מצא את כתובתי?! – אינני מבין כלום!' 'גם זה פשוט', חייך הרב את חיוכו הטוב, 'אתמול, בעיצומה של המהומה, בחנתי את מספר הרכב שלך, הכנסתי אותו עמוק במוחי, למען אזכרנו היטב עד מוצאי שבת.
במוצאי שבת רשמתי אותו על דף, והבוקר – מיהרתי לברר מיהו בעל הרכב. אם הייתי חושב שאולי אתה גנב – הייתי מניח שלא בהכרח שהרכב הוא שלך. הואיל והיה ברור לי שאתה לא גנב – ידעתי שדרך מספר הרכב אגיע לבעליו, ואדע את כתובתו!'
האיש נדהם לשמע הדברים. סגנון דיבוריו הכובשים של הרב, הנחת היסוד שעמדה בבסיסם – שהוא לא נראה גם כמו גנב, אלא 'רק' כמחלל שבת - שבתה את לבו. הרב הוסיף ודיבר אתו בנעימות ובחביבות, ואחר כך יצא עמו לטיול בשבילי הקיבוץ, כשבסיומו הזמין אותו לחוות שבת כהלכתה...
ומכאן, הדרך היתה קצרה: האיש עזב את הקיבוץ, גילה מחדש את אור התורה והמצוות. מי שראה אותו לאחר חזרתו בתשובה שלימה – לא העלה בדעתו כי הוא הוא הקיבוצניק שהיה מחלל שבת בהתרסה מופגנת, וכל זאת בזכות ה'מחמאה' יוצאת הדופן – שהוא אינו גנב...
יהודי חזר בתשובה שלימה, משפחתו שבה אחריו, דורות ישרים הולכים בדרך התורה – וכל זאת בזכות 'מילה טובה' אחת, מפוקפקת למדי, שכללה בסך הכל הנחת יסוד שאדם מחלל שבת, אבל הוא לא גנב. ומחמאה קטנה כזו הספיקה כדי להצית אש של חיבת היהדות, ומשם היתה הדרך פתוחה לדור שלם שחזר לאלוקיו!
אחים יקרים, סיפור מופלא זה, עליו מעיד הרב רוזנפלד הי"ו בגיליון 'טיב הקהילה', מחדד לנו מה רב כוחה של מילה טובה, עד היכן היא יכולה להשפיע. אחים יקרים, ההזדמנויות להעניק מילה טובה נפוצות לרוב, קרוב אלינו הדבר מאוד, בפינו ובלבבנו לעשותו: לשים לב, ולהשתמש בפה. זה הכל. זה קרוב, זה נגיש, זה נוח, וזה מחולל מהפכות בנפש הזולת. הבה לא נוותר על אף הזדמנות לומר מילה טובה, הבה נחפש הזדמנויות כאלה. נעניק ברוחב לב מילים טובות ומחמאות כנות לבני המשפחה, לחברים, לנותני שירות שאנו נעזרים בהם, לכל מי שאנו נתקלים בו. ככל שנחלק יותר מילים טובות – כך נצליח לעודד עוד ועוד אנשים, לחזק את רוחם, לתת להם כוחות, והיה זה שכרנו!
