הרופא המפורסם שלא האמין למראה עיניו כשהחור בלב נעלם, והקשר המצמרר למסירות הנפש של האם שלא הסכימה שבעלה יסגור את הגמרא אפילו ליום אחד
הבת שלנו בריאה לחלוטין. אחרי הביקור הזה לא נזקקנו יותר לבקר אצל קרדיולוגית. לפעמים, בימים של שגרה אפרורית, אני מסתכלת עליה, שומעת באוזניי קול של ניגון לימוד תורה, ויודעת שזכיתי לראות אך קמצוץ קטן של אור וחיוך של אבא, שהביט בי ממרום ולחש באוזניי "יש שכר לפעולתך".
ברכי, הילדה השלישית שלנו, נולדה כשהיא סובלת מכמה בעיות רפואיות לגמרי לא פשוטות, וביניהן חור בלב ובעיות אורתופדיות. מהרגע שבו נולדה ברכי, נפסקה שגרת החיים העליזה והנהדרת שלנו, ואנחנו נאלצנו להכיר את הצד האחר של החיים. ריצות לרופאים ובתי חולים, ביקורים אצל אורתופדים וקרדיולוגים, ובעיקר, הרבה תפילות על הילדה היקרה שלנו, שתבריא.
בעלי הוא אברך כולל מתמיד ושקדן, הוא אוהב את תלמודו ונהנה ממנו, ואני מאושרת מאוד בזכות הזו, ומשתדלת לעזור לו ככל יכולתי. באותה תקופה הרגשתי שיש לי שליחות מיוחדת במינה, לאפשר לו להמשיך ללמוד על אף הכל. את כל הריצות והניירות סידרתי בעצמי בשמחה רבה, מתוך תחושת שליחות עמוקה. גם לרופאים הלכתי בעצמי. הרגשתי שכל זמן שהוא ממשיך ללמוד בכולל, אלו ייסורים של אהבה, ובוודאי תהיה לנו סייעתא דשמיא מיוחדת.
אותו יום היה עמוס במיוחד בתכנוני ביקורים אצל רופאות: בבוקר היה לנו תור לרופאה אורתופדית בתל אביב, שעתיים נסיעה לכל צד, ואחר הצהריים תור אצל קרדיולוגית בירושלים, שעה נסיעה. מיד בבוקר שלחתי את הבן הבכור בן השלוש וחצי לתלמוד התורה, את הבת בת השנתיים לגן הפרטי שבו היא נמצאת, ונסעתי עם ברכי התינוקת לבית החולים בתל אביב.
הדרך הייתה קשה ומייגעת. היה חם בחוץ, ולא היה קל להיטלטל עם העגלה המסורבלת והתינוקת. מאוטובוס בינעירוני היה עליי לעבור לאוטובוס עירוני, ואחר כך לאוטובוס נוסף, כשבכל פעם כזו אני צריכה לקפל את העגלה, לקחת את התינוקת ולארגן את הדברים. כשהגעתי לבית החולים, בדיוק בזמן, התברר לי שבאותו יום היה פיגוע בתל אביב, הכל מבולבל והיסטרי, והאורתופדית עסוקה במקרים קשים מאוד ודחופים בהרבה מ'סתם' תור. הפקידה אמרה שהם מתנצלים, אבל אני אצטרך להמתין. יחד איתי היו עשרות אנשים שחיכו לאורתופדית.
התור שלי היה בעשר בבוקר, אבל נכנסתי לרופאה רק בשתיים עשרה וחצי. סיימנו את הביקור ויצאתי לחום המהביל בתל אביב, לנסיעה בכמה אוטובוסים, אבל גם כשכבר ישבנו לבטח באוטובוס הבינעירוני שהפליג לעירנו, ידעתי שהחלק הקשה של היום עוד לפניי.
אחרי הצהריים, בשעה חמש ורבע, היו לי שני תורים לקרדיולוגית: התור הראשון היה לבת הגדולה, חוי, בשל מום שאולי קיים והיה צורך לעקוב אחריו, והתור השני לתינוקת בגלל החור בלב שהלך והתרחב. עד עכשיו הרופאה רק עקבה אחר מצב הלב, אבל החור הלך וגדל, והיום תחליט הרופאה אם הילדה הקטנה שלנו זקוקה לניתוח לב פתוח, ואם כן מתי יתקיים הניתוח הזה.
כשהייתי באוטובוס בחזור מתל אביב, התקשר אליי בעלי מהכולל. הוא שמע ממני את כל תלאות הבוקר הקשה שעברתי, ואמר לי: "אני חושב שאחרי הצהריים את תישארי בבית, ואני אסע עם הבנות לרופאה". "מה פתאום?" שאלתי בלחש. נכון שאני עייפה, נכון שהנסיעה הייתה קשה, אבל הלימוד של בעלי – קודש הוא, וכבר מזמן החלטתי שזה דבר שבשום מחיר ואופן לא נוגעים בו. "אני נוסעת, אני לא רוצה שתיעדר מהכולל אחר צהרים שלם". "אבל עברת בוקר קשה מאוד", בעלי ריחם עליי. הוא התחנן ממש שארשה לו להחליף אותי. "ואם תתמוטטי חס וחלילה, איאלץ לסגור את הגמרא לא רק לאחר צהרים אחד אלא להרבה ימים". בעלי אמר לי שבמקרה כזה נראה לו שאין חשש של ביטול תורה, ולדעתו אני אוכל לנוח אחר הצהריים והוא ילך עם הילדות. יש גבול לכוחות שאני יכולה להוציא בנסיעות לכל חלקי הארץ.
חשבתי מעט, ואז אמרתי לו: "נכון מאוד שזה מעבר למה שנדרש ממני, אבל אני רוצה ומבקשת לעשות גם את המאמץ הזה, דווקא את המאמץ הזה. אני מקווה שזה יעמוד לנו לזכות הילדות, ונתבשר אצל הקרדיולוגית רק בבשורות טובות". מול המשפטים האלו – לא היה לבעלי מה להגיד. הייתה דממה לרגע, ולאחר מכן הוא אמר לי שמסירות הנפש שלי למען התורה שלו היא דבר גדול מאוד, וגם הוא מצידו יעשה כל מאמץ כדי ללמוד בהתמדה ולא לבטל אפילו זמן מועט בדיבור או בשיחה בטלה. מאוחר יותר סיפר לי שבאמת אותו אחר צהריים היה מיוחד מאוד, והוא ראה ברכה מיוחדת ועזרה שמימית בלימוד.
בשעה שלוש הגעתי הביתה. ארגנתי את הילדים, כולל הילד בן השלוש וחצי שהצטרף אלינו לטיול המאולתר כי לא היה לי איפה להשאיר אותו, ובערך בארבע יצאנו כולנו למסע ארוך לירושלים, כששני הגדולים שמחים מאוד מהטיול, ואני רק משתדלת להחזיק את העיניים שלי פקוחות, ומתפללת שה"טיול" הזה יעבור בשלום, ושתהיינה לנו בשורות טובות. במשך כל הדרך השתדלתי להיות עם הילדים, למרות המתח העצום. האכלתי אותם, סיפרתי להם סיפורים והראיתי להם את הנוף.
בשעה היעודה הגענו לרופאה, ואז התברר שיש מישהו אחד לפנינו. המתנה של רבע שעה עשרים דקות אינה דבר נורא, בוודאי לא אחרי המתנה של שעתיים וחצי בבוקר, אבל מיד כשהגעתי הבנתי שקיימת כאן בעיה אחרת, לגמרי לא פשוטה. בחדר ההמתנה של הרופאה דלק מכשיר, שלא רציתי בשום אופן שהילדים שלי יראו או ישמעו אותו, אבל לא ידעתי מה אני יכולה לעשות, אנחנו חייבים לחכות לתורנו. מצאתי את עצמי מתפללת: "ריבונו של עולם, הילדים האלו הם גם הילדים שלך, תעשה שהם לא יסתכלו במכשיר".
בעוד המילים על שפתיי נפתחה הדלת של הרופאה. היא פנתה למי שישב לפני (ערבי) ואמרה לו: "מחכה כאן אישה עם ילדות קטנות, אני צריכה שהילדות תהיינה רגועות בבדיקה, ואני חוששת שהמתנה של עשרים דקות תהיה ארוכה מדי בשבילן. האם תסכים לוותר על התור שלך והן תיכנסנה לפניך?"
עקבתי בנשימה עצורה אחר חילופי הדברים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הגעתי לרופאה המדוברת, אבל זאת הייתה בהחלט הפעם הראשונה שבה היא פנתה למישהו בבקשה מהסוג הזה. לא האמנתי שהאדם הזה יסכים, הרי מדובר בהמתנה של קרוב לשעה. אולם לשמחתי ולגודל הנס – הנהן הערבי בראשו. הוא ויתר לי, ואני בלי להמתין דקה, נכנסתי עם הילדים לחדרה של הרופאה.
הדלת נסגרה מאחורינו, והלב שלי רעד. אצל הרופאה הזו ביקרתי כבר יותר מכמה פעמים, ובכל פעם היא הייתה מקניטה ושואלת: "למה הגעת לבד? למה בעלך לא מגיע במקומך? אז מה אם הוא לומד, הוא יכול להפסיק קצת ללמוד ולהגיע". דיבורים והקנטות מהסוג הזה היו תופעות לוואי של כל ביקור אצל הרופאה. מדובר ברופאה שאינה שומרת תורה ומצוות, ולכן אף פעם לא טרחתי לענות לה.
כשנכנסתי לחדרה בביקור הזה, התפללתי בכל לב שהפעם היא לא תאמר מילה, שכן היום צריך להכריע האם יהיה צורך בניתוח לב פתוח לקטנה, וגם אצל הגדולה חושדים במשהו, כך שבאמת הייתי "לבד" (הלא הרופאה אינה מבינה שיהודי אף פעם אינו לבד).
הרופאה התחילה לבדוק את חוי, בת השנתיים. הבדיקה הסתיימה במהירות יחסית. התברר שהכל בסדר, ברוך ה', והחשד היה חשד שווא. ואז הגיע התור של ברכי.
הרופאה התחילה לבדוק. אחר כך התרצו הפנים שלה, והבדיקה הפכה להיות מרוכזת ומעמיקה יותר. היא בדקה שוב ושוב, ראיתי איך היא מסתכלת על הילדה שלי ברצינות, והלב שלי החסיר פעימה. הבנתי שמשהו כאן מאוד לא כשורה. שום קול לא יצא לי מהפה, אבל התפללתי מעומק הלב: ד' תעשה שהילדה שלי תהיה בריאה, שהיא תחיה, שהכול יהיה בסדר.
הדממה שהייתה בחדר העמיקה. שני הגדולים ישבו גם הם בשקט, כאילו הרגישו את המתח הנורא שלי. הרגשתי שבעוד רגע המתח גורם לי להתפוצץ. רציתי שהרופאה תגיד כבר משהו, כל דבר, אפילו הגרוע מכל יהיה קל יותר מהשתיקה המאיימת הזו, אבל היא ביקשה סליחה ועזבה רגע את החדר. כעבור דקה היא חזרה ובידה צילומים ובדיקות קודמות. היא הסתכלה בהם, ושוב בדקה את הילדה, ואני כבר לא יכולתי להכיל את המתח, מה עומדת הרופאה להגיד לי?
כמה דקות נוספות של מתח. שמעתי קול מתקתק, ולא ידעתי אם זה השעון או הלב שלי. בסופו של דבר הביטה בי הרופאה ואמרה: "תגידי את האמת, מה עשית עם הילדה?" "כלום", אמרתי לה, "לא עשיתי כלום". "אני לא מאמינה", אמרה הרופאה וחזרה לשבת על כיסאה. "החור של הילדה שלך..." שנייה אחת של מתח שקורע את האוויר, "הוא נסתם, פשוט איננו". הרופאה שתקה לרגע, הביטה בריכוז במחשב שלפניה, "אני לא יודעת איך קורה דבר כזה, חור כזה לא נסתם לבד, זה לא ייאמן".
שמעתי את הדברים של הרופאה, ובשלב הזה הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להכיל את גודל הנס. האושר וההתרגשות, העייפות והמתח, ההודיה והתפילה, כל אלו התערבו לפקעת אחת אדירה, ואני התפרצתי פתאום בבכי חסר שליטה. "למה את בוכה עכשיו?" שאלה אותי הרופאה, "היית צריכה לבכות קודם, כשהילדה שלך הייתה חולה".
מחיתי את הדמעות, וסיפרתי לרופאה בקצרה כל מה שעברתי היום. סיפרתי על בעלי שהציע ללכת במקומי, ועל כך שלא רציתי לבטל אותו מלימוד התורה, והתפללתי שזכות התורה תגן עלינו, והנה הגיעה הישועה. הרופאה הקשיבה לכל הסיפור, ואחר כך, אותה רופאה שעד כה רק הקניטה, אמרה: "אם כך, תגידי לבעלך שימשיך ללמוד".
הבת שלנו בריאה לחלוטין. אחרי הביקור הזה לא נזקקנו יותר לבקר אצל קרדיולוגית. לפעמים, בימים של שגרה אפרורית, אני מסתכלת עליה, שומעת באוזניי קול של ניגון לימוד תורה, ויודעת שזכיתי לראות אך קמצוץ קטן של אור וחיוך של אבא, שהביט בי ממרום ולחש באוזניי "יש שכר לפעולתך".
