חשד שווא בגניבת תפוח אדמה במחנה הריכוז, הוביל את נשות הקבוצה למוות בטוח, וכיצד מעשה גבורה של נערה צעירה הציל את כולן.
לנוכח התעקשותה של הנערה ועוצמתה, החל הקצין להתבלבל. הרי הוא הבטיח שאם מישהי תודה – חיי נשות המחנה יהיו לשלל, והנה מישהי מודה. מצד שני – הרי זאת לא היא, ומה ירוויח מלהרוג את האדם הלא נכון?! לפיכך, החליט הקצין להניח לנשות הקבוצה, ולא הרג אף אחת מהן, כולן ניצלו מזעמו וחמתו, בזכות הנערה שהתנדבה למות במקומן!
היה זה בימי השואה האיומה, עת יהודים נטבחו על קידוש ה' דבר יום ביומו, ה' יקום נקמת דם עבדיו השפוך. באחד ממחנות הריכוז שהתה נערה יהודיה בודדה כבת 18 בלבד, שהיתה הצעירה מתוך הקבוצה ששהתה באותו בלוק, שהכיל 35 נשים שעמלו בעל כורחן בעבודת פרך למען מכונת המלחמה הנאצית האכזרית.
בשל היותה הצעירה והדייקנית שבחבורה, הוטל עליה תפקיד חלוקת האוכל לכל נשות הקבוצה. מדי יום, ניצבה הנערה על משמרתה בחלוקת המזון, מקפידה - לפי ההוראות שקיבלה - שכל אשה תקבל תפוח אדמה אחד בלבד. הכל הבינו מעצמם כי לקיחת תפוח אדמה נוסף – מהווה סכנת חיים, שכן הנאצים האכזריים לא יחשבו פעמיים בטרם יירו במי שנחשד באכילת יתר... ובכל זאת, באחד הימים, דבר מה הסיח את דעתה, ולאחר מכן התברר:
יתכן שתפוח אדמה אחד נעלם, יש חשד חמור מאוד: אולי מישהי לקחה שניים! מהומה התעוררה במחנה, הקצין הנאצי הגיע למקום, ובארשת חמורת סבר הודיע שהוא נותן להן 10 דקות של חסד למצוא את הגנבת שכמובן תוצא להורג על אתר, ובאם אף אחת לא תודה בעוול הנורא - הרי אין מנוס, וכלל החשודות – 36 נשים במספר – כולן יוצאו להורג באופן מיידי!
הנערה ראתה זאת, והבחינה במבטי האימה של נשות המחנה המפוחדות. קשה להניח שמישהי אכן תודה, ויתכן גם שאף תפוח אדמה לא נגנב, מדובר בחשד שווא, כך שאין בכלל מי שיכולה להודות! הכל הביטו סביבן בחשש נורא, מבינות שנותרו להן דקות אחדות עד שיירצחו בזו אחר זו...
ואז פנתה הנערה לקצין ואמרה לו: 'זאת אני. בבקשה – תירה בי!', אולם הקצין גיחך לעברה: 'הרי את היחידה שכלל לא חשודה במעשה, שכן תפוח האדמה נעלם בזמן שלא עקבת כראוי אחר הנעשה בסיר! אני רוצה לתפוס את הגנבת, לא אותך!' – אולם הנערה בשלה, 'מתנדבת' למות, ומסבירה לקצין כי היא מסכימה להקריב את עצמה ולהציל את כל נשות הקבוצה!
לנוכח התעקשותה של הנערה ועוצמתה, החל הקצין להתבלבל. הרי הוא הבטיח שאם מישהי תודה – חיי נשות המחנה יהיו לשלל, והנה מישהי מודה. מצד שני – הרי זאת לא היא, ומה ירוויח מלהרוג את האדם הלא נכון?! לפיכך, החליט הקצין להניח לנשות הקבוצה, ולא הרג אף אחת מהן, כולן ניצלו מזעמו וחמתו, בזכות הנערה שהתנדבה למות במקומן!
לימים, בגיל גבורות, כשאותה אשה שהתה כבר בארץ ישראל וסיפרה את הסיפור לנכדיה, שאלוה כולם: 'מנין היה לך את הכח? מי נסך בך עוצמות רוח שכאלה, להתנדב למות למען הזולת?!'
או אז השיבה להן הסבתא: 'אין זאת אלא שכאשר הוריי נפרדו ממני – בדרכם לתאי הגזים - אבא שלי אמר לי משפט אחד: 'תזכרי שאנחנו יהודים, ועלינו להתנהג כיהודים!' – ואני הבנתי את דבריו במשמעות פשוטה: יהודי צריך למסור את נפשו למען יהודי אחר ולסכן את חייו למענו. לפיכך נהגתי כפי שנהגתי...' – ציינה בענוות חן.
לימים, כשנפטרה בשיבה טובה בגיל 86, ביקש בנה לרשום על מצבתה את המילים 'מסרה את נפשה למען הזולת', ובשל החשיבות לכתוב על המציבה אך רק דברי אמת, ביקש להתייעץ עם הגאון רבי יוסף יצחק בלינוב שליט"א – רב מרכז העיר בני ברק - אם אכן ראוי לכתוב כך. כשהרב שמע את הסיפור האמור אישר לכתוב במילים אלו ממש, כי אכן כן – היא מסרה את נפשה להצלת חיי חברותיה למחנה, הקריבה את חייה למען הזולת – פשוטו כמשמעו!
סיפור מדהים זה, אותו סיפר לנו בנה – הרב יהודה קליין הי"ו על אמו מרת רייזל שושנה ע"ה - מעורר את הלב: הנה כי כן, ראו נא ראו עד היכן מגיעה גמילות חסד לזולת, כמה היא מחייבת. נערה צעירה הסכימה למסור את נפשה ממש, להירצח!!! – רק למען חברותיה, רק כדי להצילן!
בסיעתא דשמיא, בימינו אנו אין צורך להגיע למסירות נפש שכזו... די במסירות של תשומת לב, ברצון כנה לעזור. לראות בצרת הזולת, להיות נכון לסייע לו בעת צרה וקושי, לתמוך תמיכה כספית בנזקק, לחייך ליהודי שעובר משבר, לטפוח על שכמו של מי שמתמודד, או לתת לכל אדם עזרה כזו או אחרת.
כל אלה ועוד, הם מעשי חסד יקרים ואהובים, אשר כל מי שעוסק בהם – מרבה חסד בעולם. הבה נרבה במידת החסד, ונרבה חסד ורחמים מן שמיא, לטוב לנו כל הימים!
