כשהקהל בורח והחזן 'המהולל' נשאר לבד, הגאון רבי איסר זלמן מלצר מגלה חמלה נדירה, ומלמד לקח על חשיבות בין אדם לחברו:
כאשר אחז החזן בתפילת "קווה אל ה'", לא נותר איש בבית הכנסת… המתפללים נפלטו בזה אחר זה מבית הכנסת. אלו שמקום ישיבתם סמוך לתיבת החזן, מיהרו החוצה בחופזה ושפשפו את רקותיהם במרץ תוך שאיפת אוויר עמוקה.
עם קהל המתפללים נמנה יהודי זקן שליבו הָמָה רחמים על החזן המסכן, שעוד מעט קט יסיים את תפילתו, וכאשר הוא יצפה לקבלת "יישר כח" מהקהל, הוא יגלה כי חלק ניכר מתפילתו הושמע לאוזניו של זקן אחד בלבד ומלווהו.
יהודי נרגש עמד לבדו מול תיבת החזן ונשא את קולו ברמה.
קולות השירה והזמרה של תושבי השכונה שזה מכבר התכנסו בביתם לסעודת השבת, חדרו לבית הכנסת דרך החלונות המקומרים, והתמזגו בחלל עם קולו של החזן. מפעם לפעם נושא היה החזן את קולו ברמה ופורש את ידיו לצדדים בתיאום מושלם לכוונת התפילות שיצאו מפיו.
"נשמת כל חי תברך את שמך", נשמעה אנחת רווחה בקולו. מאז ומתמיד נוהג היה לזמר לעצמו מילות תפילה זו, לאחר השמעת קטע ארוך וקשה. מילותיה היפות של התפילה הביאו מרגוע לנפשו. "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו" ניגן החזן בעליצות. לא קשה היה להבחין כי הוא מתכוון לקולו האדיר וללשונו המתרוננת בחדווה.
על פי תנועותיו המחושבות ניתן היה להבין כי נמנה הוא על גדולי החזנים. בתחילת "קדושה" רעם קולו האדיר ומילא את הפינות ואת הסדקים בבית הכנסת, ובקול חוצב יצאו מפיו המילים "נקדישך! ונעריצך!" תוך הפסקה דרמטית בין מילה למילה, כדי להדגיש את עוצמת הקדושה וההערצה.
לקראת סיום "קדושה" נעצמו עיניו, ובעודו מרכין את ראשו בעצב הסתלסלו באיטיות מילות התחינה מבעד טלית הצמר. בכשרון רב הצליח החזן לשלב תוגה ותחינה בהשמעת קול דקיק, כאשר על עיניו ניכר כי הוא מתכוון לבטא ברגע זה את בקשתו של עם שלם מזה אלפי שנים: "מתי תמלוך בציון? בקרוב!".
צעדים ספורים מאחורי החזן עמד יהודי זקן עטור טלית, והשמיע קולות התפעלות נרגשים מן הניגונים ומן הסלסולים שעלו מקדמת בית הכנסת. הוא, ומלווהו, והחזן, היו היחידים ששהו בבית הכנסת. מעולם לא תפסה החזנות בלבו מקום של כבוד, אך הפעם היו פני הדברים שונים לחלוטין. "על בין אדם לחבירו, אפילו אין יום הכיפורים מכפר" לאט היהודי הזקן למלווהו, והמשיך להשמיע קולות הערצה לנגינתו של החזן.
כבר מספר שעות שקולו של החזן נישא ברמה בבית הכנסת. לא הכל חיבבוהו. היה זה יהודי גבה קומה. כתפיים חסונות וגבינות עבות השלימו את דמותו המאיימת. מאז ומעולם סבור היה הלה כי אין חזן כמוהו בכל הארץ. בכל הזדמנות שהתרגשה בפניו היה 'ניאות' להשמיע "קטעי חזנות" למורת רוחם של האנשים שנקלעו לסביבתו. "קולו עבה כמותניו" הגדיר פעם יהודי שנון את ה"חזן", שלא אבה להשכיל, כי עם קול עבה וצרוד כשלו ייטיב לעשות אם ישמיע את קולו בעליה לתורה ותו לא.
בשבת זו חל ה"יארצייט" של אמו, ולגבאי לא נותרה ברירה אלא למלא את בקשתו לעבור לפני התיבה. כבר בליל שבת זכו שכניו לשמוע את החזן הדגול מתכונן בדחילו ורחימו להופעתו הגדולה בבית הכנסת. שוב ושוב היה מגביה את קולו האדיר ולאחר מכן שואל את בני ביתו "הפעם היה יותר טוב, לא כך?"
כאשר אחז החזן בתפילת "קווה אל ה'", לא נותר איש בבית הכנסת… המתפללים נפלטו בזה אחר זה מבית הכנסת. אלו שמקום ישיבתם סמוך לתיבת החזן, מיהרו החוצה בחופזה ושפשפו את רקותיהם במרץ תוך שאיפת אוויר עמוקה.
עם קהל המתפללים נמנה יהודי זקן שליבו הָמָה רחמים על החזן המסכן, שעוד מעט קט יסיים את תפילתו, וכאשר הוא יצפה לקבלת "יישר כח" מהקהל, הוא יגלה כי חלק ניכר מתפילתו הושמע לאוזניו של זקן אחד בלבד ומלווהו.
ברגע שסיים החזן את תפילתו, טפח הזקן בידו על גבו הרחב של ה"חזן", הפטיר לעברו "ישר כח" לבבי והודה לו בחום על התפילה המרתקת שהואיל להעניק בטובו לקהל המתפללים.
ה"חזן" שכה התרגש מן המחווה, ניצל את ההזדמנות, ותוך רגעים מספר הכין את עצמו שנית לאמירת קטעי חזנות, כשהוא אומר: "אם הרב כל כך נהנה, אשמח מאד לכבדו בעוד קטעי חזנות שלא הספקתי להשמיעם לפני הקהל…". כך עמד היהודי המבוגר, הלא הוא הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, במשך שעה ארוכה, בלא להראות סימני קוצר רוח או רוגז כל שהם, אלא אדרבה, עודד את החזן והרעיף טללי תשבחות על תפילתו הערבה.
יהודי נכבד, ירושלמי, קורא וותיק של הגליון, שלח אלינו חבילה עבה של דפים שבתוכם מסתתרים עשרות עובדות והנהגות מופלאות מגדולי ישראל, שלא התפרסמו מעולם. ביניהם סיפור זה, הממחיש את עדינות נפשם של גדולי ישראל.
