לאחר שביישו אותו, נעלם האיש מן הישיבה ולא ראו אותו יותר, את סיר החמין הוא כמובן כבר לא הביא ביום ראשון, וגם הוא עצמו נעלם לגמרי מן הסביבה ואף עבר לגור במקום אחר...
"האם אתה הוא אותו בחור, שהתפרץ לעברי בזלזול לעיני כל ודרשת שאפסיק להביא את התבשיל לישיבה?". האיש הסמיק מאוד והנהן בראשו בבושה וכלימה, "אכן אני הוא אותו בחור!" אמר חרש. "ובכן דע לך, שהמקרה הזה ציער אותנו מאוד! כי בכל שבוע שמחה אשתי מאוד על כך, שהבחורים נהנים מתבשיליה המיוחדים! לא סיפרתי לה כמובן על כך, שהבחורים מושכים את ידיהם ממנו והוא נשלח אחר כבוד וזבל. היא חשבה לתומה, שהיא מאכילה בחורים רבים בני תורה, בתבשיל חם ומצוין. וזה המריץ אותה לבשל שוב מדי שבוע לכבוד שבת חמין בסיר גדול וענק. הדבר הפיג מעט את הצער והחוסר הזועק בבית! אך מאז אותו יום ראשון, כשחזרתי הביתה ופניי היו נפולות ביותר והוכרחתי לספר לאשתי דברים כהווייתן, שהבחורים בישיבה כבר לא רוצים לטעום מהחמין שלנו...
אדם אחד בשנות בחרותו למד בישיבת 'ברלין' בירושלים. בסמיכות לישיבה התגורר אדם, שהיה מהמתפללים הקבועים בישיבה. אותו אדם היה חשוך בנים לא עלינו, ובכל שבוע ביום ראשון היה מביא אל הישיבה לארוחת הצהריים, את השיריים של החמין, שנשתיירו מהשבת.
הוא סבר לזרוק את הנותר, והיות שנשאר להם הרבה כל שבוע, החליטו שלפחות ייהנו מזה בחורי הישיבה. ברם, החמין של יום ראשון, אינו כחמין של השבת. אין בו את אותו הטעם הטוב הסגולי והמשובח וחסר בו את תבלין השבת.
ולמעשה בחורים משכו ידיהם מהחמין וכך נותר לו הסיר ללא דורשים. בחור אחד בישיבה, שהיה קצת עז פנים, לא מצא חן בעיניו כל הסיפור הזה, שהאיש מתעקש מדי שבוע להביא את סיר שיירי החמין שלהם דווקא לישיבה. "מה זה כאן מקום איסוף לשיירי אוכל?" חשב לעצמו "וכי אין האיש הזה רואה בעיניו, שאף אחד כמעט לא מעוניין בשיריים שלהם?". לצערו, הוא לא ידע את הסוד שהינם חשוכי בנים ורוצים מאוד לכבד אחרים מתבשיליהם! וכשראה, שהאיש מתעקש להביא את התבשיל, שבוע אחר שבוע, אף שרואה בעינו שהכל נשאר. פעם לא שלט ברוחו והטיח בו את דבריו הארסיים לעיני כל הבחורים: "מה אתה מביא את זה פה כל שבוע? וכי אינך רואה שאף אחד פה לא רוצה את זה!!! תפסיק כבר להביא את זה לפה!!! כאן זה לא מזבלה!".
לאחר אותו מקרה מביש, נעלם האיש מן הישיבה ולא ראו אותו יותר, את סיר החמין הוא כמובן כבר לא הביא ביום ראשון, וגם הוא עצמו נעלם לגמרי מן הסביבה ואף עבר לגור במקום אחר.
לאחר שנים הגיע אותו בחור לפרק האיש מקדש והוא נישא בשעה טובה ומוצלחת לקול צהלת חברי הישיבה. אך לצערם הרב חלפו שנים רבות מנישואיהם ועדיין אין שום זכר של ילד. הם פנו לטובי הרופאים בתחום, תפילות, קבלות, נדרים, סגולות, את ביתם של גדולי הדור פקדו – אבל שערי שמים היו נעולים בפניהם. לאחר שניסו כמעט הכל, עמד האיש אובד עצות ועשה חשבון נפש, מה יכולה להיות הסיבה שנמנע מהם פרי בטן? עד שלפתע נזכר באותו מקרה עגום, שבייש והטיח בשכן שבישיבה על שיירי תבשיל החמין. עתה הרהר לעצמו, מי יודע, אם לא ציערתי אותו אדם? הוא ניגש מיד לברר את הנושא.
הלך איפוא אל הישיבה לחפש אחר אותו אדם, אך הם כבר לא גרו שם. הוא חקר ודרש רבות, עד שנודע לו על מקום מגוריהם. תיכף ומיד קם ונסע אל אותה העיר וחקר ודרש עד שמצא את אותו האיש, ברכו לשלום, וביקש אם אפשר לבוא אליו אל ביתו, כי דבר חשוב יש לו לומר אליהם.
האיש הסכים ונענה וקבע לפגשו בשעות הערב. בשעה היעודה, כאשר הגיע האורח, פתח בברכה נעימה, ולאחר שהציג את עצמו, שאל, אם זכור להם מקרה ישן עם סיר חמין שקרה לפני הרבה שנים בישיבת 'ברלין' בירושלים. "זוכר אני היטב אותו מקרה מצער ומבייש. נפגעתי עד עמקי נשמתי" ענה האיש,
"ולאחר שהביט בפני הלה, שאל "האם אתה הוא אותו בחור, שהתפרץ לעברי בזלזול לעיני כל ודרשת שאפסיק להביא את התבשיל לישיבה?". האיש הסמיק מאוד והנהן בראשו בבושה וכלימה, "אכן אני הוא אותו בחור!" אמר חרש. "ובכן דע לך, שהמקרה הזה ציער אותנו מאוד! כי בכל שבוע שמחה אשתי מאוד על כך, שהבחורים נהנים מתבשיליה המיוחדים! לא סיפרתי לה כמובן על כך, שהבחורים מושכים את ידיהם ממנו והוא נשלח אחר כבוד וזבל. היא חשבה לתומה, שהיא מאכילה בחורים רבים בני תורה, בתבשיל חם ומצוין. וזה המריץ אותה לבשל שוב מדי שבוע לכבוד שבת חמין בסיר גדול וענק. הדבר הפיג מעט את הצער והחוסר הזועק בבית! אך מאז אותו יום ראשון, כשחזרתי הביתה ופניי היו נפולות ביותר והוכרחתי לספר לאשתי דברים כהווייתן, שהבחורים בישיבה כבר לא רוצים לטעום מהחמין שלנו...
זה ציער אותנו מאוד, היא בכתה בדמעות והתבטאה שאותו בחור לא יודע ולא מרגיש, עד כמה גדול הצער של חשוכי בנים, שאין להם בשביל מי להכין חמין לשבת". מששמע האורח את המשך הסיפור, הבין מיד, שפגע בהם קשות, הוא החל לבקש מאוד על נפשו וסיפר להם שגם הוא חשוך בנים זה שנים רבות. ועתה מרגיש הוא, כי בעטיו של אותו מקרה הקדוש ברוך הוא מונע ממנו פרי בטן. לפיכך, מבקש ומתחנן ומייחל שיסלחו לו על מעשה אווילי זה.
ואכן, לאחר רוב הפצרות ותחנונים מחלו לו על כך בלב שלם, יצא אל ביתו בלב קל. לא חלפה שנה מעת בקשת המחילה ונולד להם בן זכר, ומיד לאחריו עוד הרבה ילדים בצפיפות גדולה, כדי להשלים את כל השנים החסרות...
