מה גורם ליהודי חשוב לצעוד באמצע הלילה עם מגש קוגל מהביל אל בית המדרש הסמוך, בדיוק ברגע שבו יהודי אחר התחנן לאות של קירבה מהבורא? עדות מכלי ראשון על השגחה פרטית מופלאה.

קיבלתי לידי את צלחת הקוגל בתחושה מלטפת של בן שאביו דואג לו באופן אישי. המצוקות היומיומיות התרככו לפתע. נזכרתי בדברי חז"ל על יוסף הצדיק, שבעת שנמכר לישמעאלים, דאג הקב"ה שיהיה בשיירה ריח של בשמים. וכי אדם שנמכר לעבד מוטרד מהריח שבדרך? אלא, שכאשר המנתח דואג לחומרי הרדמה ולהרגעה, אנו יודעים שהחיתוך נעשה ממקום של חסד.

כך גם בייסורים: כשראיתי שהקב"ה דואג לי לקוגל שביקשתי, ל"חומר ההרגעה", ידעתי שגם הקשיים האחרים של היום נובעים מתוך מידת הרחמים ואהבה. כאילו הקב"ה אומר לי: בני יקירי, אתה חייב לעבור את הניתוח הזה לטובתך, אבל אתה מבקש קוגל כדי להיטיב את לבך? מה השאלה! תקבל את זה על מגש!

מספר הר"ר לייבל פרענקל מלונדון הבירה: היה זה ביום רביעי פרשת שמות שנה זו, בבית הכנסת סאטמר בלונדון.

יום קשה עבר עלי, גדוש במאורעות מכבידים ומעיקים מכמה בחינות. התאמצתי מאוד להתחזק שהכול לטובה ואין עוד מלבדו. בשעות הערב הגעתי לבית הכנסת, ולאחר תפילת ערבית התיישבתי עם קבוצת חברים בשיחת מרעים של "אז נדברו איש אל רעהו", מנסה להתאושש מעט מתלאות היום.

תוך כדי שיחה, הרגשתי פיזור דעת מלחיץ ומועקה שאינה מרפה ממני. נשאתי את עיניי למרום ואמרתי: "טאטע אין הימל, אחרי כזה יום קשה, מה שהיה מחיה אותי כעת זה צלחת עם קוגל תפוחי אדמה חם וטוב...". לא הייתי כה רעב; היה זה צורך נפשי עמוק שביקש מעט מרגוע לעצביי הרופפים בטעמו של קוגל חם ומשיב נפש.

החברים שישבו סביב הביטו בי בתמיהה. השעה אחר חצות של סתם יום חול, מהיכן בדיוק יצנח עכשיו קוגל? אחד הנוכחים, ר' יואל ריינער הי"ו, אמר ספק ברצינות ספק בציניות: "ר' לייבל, אני יכול לעלות למטבח, להרתיח מים ולהכין לך 'לאקשן קוגל' (קוגל אטריות) מהיר". אני חייכתי ועניתי בביטחון: "אני ביקשתי דווקא קוגל תפוחי אדמה. והעיקר – לא ממך ביקשתי, אלא מאבא שבשמיים, הכול יכול!"

חלפו שתי דקות. הדלת נפתחה לרווחה ובפתח הופיע הרה"ח ר' שלמה דוד שרייבער, בידיו מגש עם קוגל תפוחי אדמה רותח וערימת צלחות חד-פעמיות. הוא הניח את המגש על השולחן ואמר בחיוך: "יאכלו ענווים וישבעו!". האברכים שמסביבי קפצו ממקומם בשאגה של תדהמה: "וואס טוט זאך דא! זה לא ייאמן!". מה פשר הקוגל הזה כעת? הן היום לא ליל שישי, ואף על יארצייט כלשהו לא שמענו היום!

[הרה"ח ר' שלמה דוד שרייבער הי"ו הוא יהודי תלמיד חכם חשוב בלונדון, בן אחר בן לשושלת ה"חתם סופר". לר' שלמה דוד יש "תחביב": בכל כמה חודשים הוא מסיים מסכת ומחלק מעדנים מעשי ידיו כדי לשמח את הלומדים. אבל עכשיו, בחצות הלילה, זה ממש לא הזמן שלו, וגם שום סיום לא נראה באופק].

ר' שלמה דוד התנדב להסביר: הוא עומד כעת בעיצומן של ההכנות לחתונת בתו, והוא עמל על הכנת "קוגל תפוחי אדמה" עבור ה"טועמיה" ושמחת השבע-ברכות, שעתידה להתקיים שבוע ויום אחר כך. השעה היתה כבר 12:30 בלילה. על השולחן נותר חצי קוגל ריחני, רותח מהתנור. במקפיא לא נותר מקום, ור' שלמה דוד לא אבה להשליך את המאכל היקר. הוא מתגורר בבית מספר 61; ממש לידו, במספר 57, שוכן בית המדרש שבו אנו ישובים (סאטמאר 57). הוא עשה את מה שהיה עבורו מובן מאליו: צעד לבית המדרש לכבד את הלומדים.

רבי שלמה דוד שאל בתמיהה: "מה קרה היום שכולכם נרגשים כל כך מצלחת של קוגל?". האברכים מיהרו להסביר לו שרק לפני רגע הסתיים פה המשפט "לא ממך ביקשתי, ביקשתי מהקב"ה". "ההנך מודע לשליחות שביצעת זה עתה?", שאלו אותו בהתרגשות. עתה הגיע תורו של הר' שרייבר להתרגש. הסיכוי שהוא יכין קוגל באמצע הלילה בסתם יום חול, יגלה שאין לו מקום במקפיא, ויחליט להיכנס דווקא באותה דקה לבית המדרש שבו יהודי אחר ביקש בדיוק את המאכל הזה – הוא אפסי.

קיבלתי לידי את צלחת הקוגל בתחושה מלטפת של בן שאביו דואג לו באופן אישי. המצוקות היומיומיות התרככו לפתע. נזכרתי בדברי חז"ל על יוסף הצדיק, שבעת שנמכר לישמעאלים, דאג הקב"ה שיהיה בשיירה ריח של בשמים. וכי אדם שנמכר לעבד מוטרד מהריח שבדרך? אלא, שכאשר המנתח דואג לחומרי הרדמה ולהרגעה, אנו יודעים שהחיתוך נעשה ממקום של חסד.

כך גם בייסורים: כשראיתי שהקב"ה דואג לי לקוגל שביקשתי, ל"חומר ההרגעה", ידעתי שגם הקשיים האחרים של היום נובעים מתוך מידת הרחמים ואהבה. כאילו הקב"ה אומר לי: בני יקירי, אתה חייב לעבור את הניתוח הזה לטובתך, אבל אתה מבקש קוגל כדי להיטיב את לבך? מה השאלה! תקבל את זה על מגש!

נקודה נוספת שהפעימה אותי היא המחשבה על כך שהיהודי עמל על הקוגל וריסק את תפוחי האדמה שעות רבות קודם לכן. עוד בטרם החלו קשיי הצהריים שלי, הקדוש ברוך הוא כבר הכין את "תרופת ההרגעה" לבקשתי. הוא מקדים רפואה למכה, ועוד לפני שהאדם יודע בכלל על היום הקשה הממתין לו, אבינו הרחום דואג להכין את הנצרך כדי להקל עליו את הקושי!

(גל' בטחוני בצורי)