וַיְמַלֵּא אֹתוֹ בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה: מה חיפש אדם מכובד בחנות באגט וביקש מנה כפולה... לקח מאלף בלימוד זכות על כל אחד ואחד...
'דוד מה נשמע - יש באגט?' -'יש, יש! מה להכניס בפנים?' 'הכל!'
-'גבינה?' 'לא צריך, אבל סלטים - הכל!'
דוד מתחיל להעמיס. את זה? כן! וגם את זה? כן. ואת זה? אמרתי, כן.
ואנחנו מאחורה רעבים, מותשים ועכשיו גם המומים. 'זהו נגמר המקום בבגט, אי אפשר עוד'. -'ובשביל מה יש קרטון?' 'אבל זה מחיר כפול!'
-'אז יהי' כפול!' ודוד מעמיס ומעמיס וסוגר את ה'ציוד'.
'רגע, רוטב לא הכנסת!'
-'איזה אתה רוצה?' 'מה יש?' -'רוטב... ורוטב... ורוטב... ורוטב... ארבעה סוגים!' 'אז תכניס את רוטב... הראשון, ואחרי זה את שלושת האחרים!'
כמעט נגמר. נשמנו לרווחה. ואז ה'שמונה-בגדים' נזכר: 'תגיד, לפני שבוע לא היה כאן גם חציל בטעם כבד?' -'היה!'
סיפר הרה"ג רבי מ.י. שליט"א מבני-ברק:
החברותא שלי הגיע נסער לכולל, "תשמע מה קרה לי אתמול..." - סיפור אמיתי מכלי-ראשון.
הוא ואחיו נסעו לירושלים באוטובוס, כולל פקקים ועיכובים שונים לפני ואחרי, תכל'ס הגיעו ליעד רעבים ומותשים. החליטו דבר ראשון קונים משהו להשביע את הגוף והנפש. מה כן, השעה מאוחרת ומה שפתוח זה רק חנות באגט. הבעיה הקטנה היא רמת הכשרות באותה חנות... "ניסיון". צרור של היתרים... ונכנסים. זהו. מעכשיו אין ניסיון, יש רק רוק-בפה...
עומדים שניהם, ופתאום, יחד איתם, מגיח משום-מקום צ'אלמער מלובן זָקן, עטוף כל השמונה בגדים, ומבלי לשאול הרבה שאלות, כמו מרצדס שעוקפת בשקט בכביש, הוא לפניהם בתור. למה? ככה!
***
'דוד מה נשמע - יש באגט?'
-'יש, יש! מה להכניס בפנים?' 'הכל!'
-'גבינה?'
'לא צריך, אבל סלטים - הכל!'
דוד מתחיל להעמיס. את זה? כן! וגם את זה? כן. ואת זה? אמרתי, כן.
ואנחנו מאחורה רעבים, מותשים ועכשיו גם המומים. 'זהו נגמר המקום בבגט, אי אפשר עוד'.
-'ובשביל מה יש קרטון?'
'אבל זה מחיר כפול!'
-'אז יהי' כפול!'
ודוד מעמיס ומעמיס וסוגר את ה'ציוד'.
'רגע, רוטב לא הכנסת!'
-'איזה אתה רוצה?' 'מה יש?' -'רוטב... ורוטב... ורוטב... ורוטב... ארבעה סוגים!'
'אז תכניס את רוטב... הראשון, ואחרי זה את שלושת האחרים!'
כמעט נגמר. נשמנו לרווחה. ואז ה'שמונה-בגדים' נזכר: 'תגיד, לפני שבוע לא היה כאן גם חציל בטעם כבד?' -'היה!'
'נִי?!' (כלומר:נוּ) -'אין הרבה - השארתי במקרר'.
'תביא! תביא דוד! הכל כלול ב"כפול"!'
זהו. גם החציל בטעם כבד תפס את מקומו המכובד. חמישים השקלים עברו מיד ליד, וכך ה'שמונה בגדים' הולך עם האבוס לכיוון השלחן בפינה.
אחי לוחץ לי על הרגל: "כנראה נטילת-ידיים הוא עשה לפני שבוע..." (ללא חשש 'הפסק' כי מאז הוא ברצף...) ההוא מתיישב, לוקח את כל השקית ממלמל כמה מילים מתוך "צֶעטַאלֶע" (=דף קטן) וכל השקית נשלחת אחר כבוד לפח-אשפה בפינה.
"ויברח"...
***
יצאתי אחריו במהירות.
קראתי: ה"צֶעטַאלֶע"! ה"צֶעטַאלֶע"! תראה לי אותה רגע... אני מציץ ורואה "סדר הפרשת תרומות ומעשרות"- - - "סליחה שחשדתי בכשרים" אני מתחנן על נפשי והוא: "זה כדי להציל אנשים כמוך - שנכנסים למקומות כאלו..."
"ויברח".
***
זה סיפור מדהים בכל קנה-מידה. מאיפה שלא תסתכל על זה. תמצית של היופי האנושי, 'מי כעמך ישראל'.
אפשר "להתוועד" על הסיפור הזה הרבה, אבל הדף שלנו כבר עומד להסתיים... אז נתייחס לשתי זוויות:
לכשנתבונן נגלה שסיפורים רבים, מתפרקים ונמוגים מאליהם ברגע שפשוט משלימים לסיפור את כל חלקיו. ועדיין: "לימוד זכות" הייתה ונותרה מהעבודות הגדולות שבמשכן, - משכן נפשו של האדם. עבודה זו יום-יומית היא, אנו נפגשים רבות במצבים בהם התנהגותם של חברים ומכרים אינה תואמת את סגנון חיינו.
שלא נדבר על דברים חמורים, לא על גנב שמשתחל לו מקומה שנייה, ולא על אדם אלים שמכה ומרביץ. אלא על חברינו הטובים, שרבים המקרים בהם אינך מבין: "מה הוא עושה?" "הוא חסר רגש?" "הוא לא מתחשב בי!" וכדומה...
***
הזווית השנייה היא מעשה החסד המופלא שעשה היהודי המבוגר הזה בחנות הבאגטים. מה זה קשור אליו שאנשים מקילים לעצמם לאכול שם? והאם הוא "חייב" או "צריך" עוד לשלם על כך מכספו הפרטי? כולנו אוהבים חומרות, אך כמה מאיתנו מסוגלים לפתוח את הכיס כדי לזכות בהן את הזולת?...
זה מדהים. אדם שפעם בכמה ימים טורח לחנות (ומי יודע, אולי לעוד כמה חנויות?) ובלבד שאנשים שלכאורה ממילא לא אכפת להם לא ייכשלו!
