רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה': סיפור מופלא על מתפלל שוויתר על עליית ה'מפטיר' ותפילת מוסף לכבוד אמו, וזכה לגילוי משמיים על כוחו העצום של ויתור למען שלום
המתפלל הקבוע הסתקרן לשמוע על מה הוויכוח, ולחרדתו גילה כי האורח הזר מבקש, לא פחות, לקבל את עליית ה'מפטיר' ולהתפלל תפילת מוסף... והרי זה ה'מפטיר' וה'מוסף' שהובטחו לו, והנה ניצב כאן אדם זר, ולוחץ על הגבאי, פשוט מנסה לאלץ אותו להעביר את הכיבודים הללו אליו! היתכן כדבר הזה!? לרגע התחוללה בתוכו מלחמה. 'ריבונו של עולם, אם יש צדק בעולם – הרי שהוא מחולל לנגד עיניו'. הוא מתפלל קבוע, הוא הזמין מראש, הוא תורם לבית הכנסת רבות בשנים, הוא התארגן לכך שהיום ה'מפטיר' וה'מוסף' שלו. וראו מה הולך כאן – אדם זר מבקש 'להשתלט' על מה שהובטח לו! הרי גם אם היה מדובר בשבת רגילה – הוא אינו רשאי לדרוש דבר מה מהגבאי, איש לא חייב לו כלום. אבל עכשיו, כשמתפלל קבוע הזמין מראש – הרי זו שערוריה של ממש!'.
סיפור הבא התרחש בבית הכנסת דחסידי נדבורנה חדרה בבני ברק.
ביום מן הימים, אחד מחשובי מתפללי בית הכנסת, המשלם דמי חבר תמידין כסדרן, ניגש אל הגבאי וביקש לוודא כי בשבת פלונית, שתחול בעוד כחודש ימים, יוכל לקבל את עליית ה'מפטיר' ולהיות שליח הציבור בתפילת המוסף, שכן זוהי השבת שלפני היארצייט של אמו עליה השלום. גבאי בית הכנסת הציץ ביומנו, ואישר כי השבת ההיא פנויה מכל 'חיוב' אחר, והמתפלל הקבוע - זכאי לקבל עליות במהלך השנה ואף לעבור לפני התיבה, ויזכה לממש את רצונו, לעילוי נשמת אמו.
המתפלל היה מרוצה. כאדם מאורגן מראש רצה לוודא כי כל ענייני היארצייט יתנהלו בצורה הטובה ביותר, ועתה נראה היה כי הכל יילך חלק... ויהי בצפרא דשבתא, אותה שבת שהמתפלל הקבוע ביקש לקבל בה את ה'מפטיר', הוא מגיע לבית הכנסת בשעה מוקדמת, בטוח כי ה'מפטיר' והתפילה לפני התיבה בתפילת המוסף ממתינים לו ברוגע... אלא שדקות לאחר שנכנס לבית הכנסת, הבחין בזוית עינו כי מאן דהוא - אורח זר שאינו נמנה על מתפללי בית הכנסת הקבועים, מנהל דין ודברים עם הגבאי.
המתפלל הקבוע הסתקרן לשמוע על מה הוויכוח, ולחרדתו גילה כי האורח הזר מבקש, לא פחות, לקבל את עליית ה'מפטיר' ולהתפלל תפילת מוסף... והרי זה ה'מפטיר' וה'מוסף' שהובטחו לו, והנה ניצב כאן אדם זר, ולוחץ על הגבאי, פשוט מנסה לאלץ אותו להעביר את הכיבודים הללו אליו! היתכן כדבר הזה!? לרגע התחוללה בתוכו מלחמה. 'ריבונו של עולם, אם יש צדק בעולם – הרי שהוא מחולל לנגד עיניו'. הוא מתפלל קבוע, הוא הזמין מראש, הוא תורם לבית הכנסת רבות בשנים, הוא התארגן לכך שהיום ה'מפטיר' וה'מוסף' שלו. וראו מה הולך כאן – אדם זר מבקש 'להשתלט' על מה שהובטח לו! הרי גם אם היה מדובר בשבת רגילה – הוא אינו רשאי לדרוש דבר מה מהגבאי, איש לא חייב לו כלום. אבל עכשיו, כשמתפלל קבוע הזמין מראש – הרי זו שערוריה של ממש!'.
מנגד, קול שקט לחש לו לוותר. 'הרי ממילא איננו מבינים כיצד 'עליה' ו'תפילה לפני התיבה' מסייעות לנשמות בעולם העליון, הרי איננו יודעים מה הן מחוללות לעילוי הנשמות בגן עדן. אנו מנסים לעשות את המירב והמיטב שמקובלנו במסורת שמועילים לנשמה, אבל האם וויתור, ועוד וויתור כה עוצמתי – אינו מחולל עילוי נשמה? הרי גם בו יש כוח מסוים! אולי עדיף לוותר, לברוח מן המחלוקת, להקדיש את הוויתור לעילוי נשמת אמא ע"ה?'.
ואז הוא החליט. באומץ ובנחישות, והודיע לגבאי כי הוא מוותר. הגבאי ניסה להתקומם, אמר: ''חס וחלילה, נראה לך שאתן לו? מה פתאום? האחד בא לגור וישפוט שפוט? לבית הכנסת יש סדר, יש תקנון, לחברי הקהילה יש זכויות יסוד מוקנות, והעליה והתפילה בשבתות יארצייט הן אחת מהן. לא יעלה על הדעת, איני מתכוון להיכנע!". ואילו המתפלל הקבוע, שכבר החליט ש'עליה', חשובה ככל שתהיה, אינה שווה כדי מחלוקת, המחלוקת מסוכנת כפליים והרת אסון שבעתיים מאשר לוותר על העליה היוקרתית, עמד על דעתו: ''לא ולא ידידי הגבאי. אני מוותר. לא רוצה מחלוקת, לא רוצה חילוקי דעות, לא רוצה ליצור אי נעימות. תן לו את העליה, תן לו גם את תפילת המוסף. אני אסתפק בעליה אחרת, אתפלל לפני התיבה ביום היארצייט עצמו. אני מעדיף לוותר, לא רוצה מחלוקת!".
לנוכח דבריו הנחרצים, קיבל הגבאי את הדברים והעניק את העליה, כמו גם את תפילת המוסף, למתפלל הזר. התפילה הסתיימה באווירה שבתית טובה ועילאית, כולם קיבלו את שלהם – המתפלל הזר שעמד על שלו קיבל את שביקש, המתפלל הקבוע שוויתר על הכל היה מאושר מהוויתור, והגבאי – הצליח שכל הצדדים יצאו מרוצים...
לכל אורך הסיפור בבית הכנסת, נכח במקום הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, מפיו שמענו את הפרטים לאשורם. אלא שהסיפור עדיין לא נגמר... ביום המחרת, הגיע המתפלל הקבוע לבית הכנסת, והפעם היה נסער ונרגש. הכרת פניו ענתה בו כי עבר חוויה רגשית מטלטלת, ועד מהרה פתח וסיפר מה אירע במהלך הלילה...
ובכן, באישון ליל, בעיצומה של שנתו העריבה, והנה בחלומו הגיעה אליו אמו עליה השלום, זו שלכבודה ביקש את עליית ה'מפטיר', ולעילוי נשמתה רצה להתפלל את תפילת המוסף לפני התיבה, אלא שוויתר כדי למנוע מחלוקת. והנה היא נגלית אליו בחלום, פניה מאירות וקורנות, והיא אומרת לו בחלומו:
"בני יקירי, קיבלתי אישור מיוחד מבית דין של מעלה, לרדת לעולם הזה כדי להודות לך. עילוי נשמה כפי שחוויתי היום, בשעה שוויתרת על העליה ותפילת המוסף, עוד לא היה לי מעולם. אני זוכרת היטב את עילוי הנשמה בו זכיתי בשנים הקודמות, כאשר מדי שבת יארצייט עלית ל'מפטיר' והתפללת מוסף לפני התיבה לכבודי. אבל זה לא מתקרב, לא דומה בכלל, למה שזכיתי בו השנה – עת ויתרת בגבורה על הכיבודים המגיעים לך, עת ברחת ממחלוקת!". ככל הדברים האלה אמרה האם לבנה בחלום הלילה, והוא התעורר כשגופו רוטט בהתרגשות וכולו מכוסה זיעה קרה.
לא בכל יום זוכה יהודי לקבל ביקור מהוריו שבעולם האמת, והוא זכה! ואת המסר שבפיה – אותו סיפר בנה בסערת נפש, כדאי לזכור, לשנן ולחדד: עליות, תפילות, ועוד הרבה דברים – הם חשובים ביותר, עקרוניים מאוד, רמי מעלה עד מאוד. אלו נושאים שמימיים שאין לנו בהם השגה. אבל עדיין יש לזכור: הכל חשוב ויקר מאוד, עד שמעורב בו בדל של מחלוקת, ניצוץ של אש בוערת.
ברגע שמחלוקת מתקרבת, שחילוקי דעות מתחילים להישמע – אדם חכם רואה את הדברים נכונה, בורח ונמלט, יודע שחשוב פי כמה לברוח מהמחלוקת, לוותר ולהימנע מהשתתפות בזירת קרב מדממת שכזו. מחלוקת לא מביאה טוב, היא מביאה רע. ההיפך – הבריחה מהמחלוקת וההימנעות ממנה, הוויתור שלפעמים כרוך במאמץ איתנים – הוא הדבר הנכון, שגם גורם יותר עילוי נשמה, ובכוחו לעורר רחמי שמים, ומביא בכנפיו חיי אושר ושמחה.
