הוא שכר מאבטחים חמושים, ספג מכות ופציעות, וסירב לוותר על המזוודה המלאה במזומנים. סיפור מרטיט על האדם שזכה בפרס הגדול רק כדי לעשות איתו דבר שאיש לא הבין.
לנגד עיניהם הנדהמות, מיודעינו שלף בהנאה ארבעה שטרות חדשים ומגוהצים, קיפל אותם בקפדנות, ביצע חריץ קטן בפינתו של כל אחד מהם, ושילב אותם זה בזה, עד אשר הוציא מתחת ידיו… עפיפון. הם לא היו מסוגלים לכבוש את תדהמתם, בשעה שהוא העמיד את יצירת המופת שלו מול פיו, ריכז בה את מלא חושיו, נשף עליה אוויר חם מעומק ריאותיו, והניף אותה באוויר לעבר הים. השטרות שחוברו יחדיו דאו מספר שניות לשביעות רצונו המלאה, התערבלו עם הרוח ושעטו לעבר גלי הים. בשעת אחר צהרים מאוחרת הוא בא על סיפוקו. עשרות אלפי שטרות בצורות שונות ומשונות, התעופפו בעליזות באוויר המלוח והתמזגו בין גלי הים הסובלני. הזוכה פנה אל ביתו כלעומת שבא, כשהוא מניח אחריו שלל נכבד לבריונים המבולבלים.
לכל אחד יש את החלום שלו. רבים לא יודו בכך, אבל רבים עוד יותר מהפכים מידי פעם במחשבתם, מה היו עושים אילו היה נופל לידיהם סכום כסף עצום, גדול, בן שבע ספרות לכל הפחות. כל כך הרבה דברים אפשר לעשות עם כל כך הרבה כסף, אפשר… לא נכלה את הטור בתיאור מגוון האפשרויות העומדות לרשותו של אדם שזכה בסכום עצום. אין ספק שכל אחד יכול לחשוב על כך בעצמו, בצורה הטובה ביותר. ומה תאמרו על אדם שחלומו קרם עור וגידים והפך למציאות מרנינה.
היה לו חלום מדהים. הוא נשא אותו בליבו מגיל צעיר מאד, ומני אז לא עזבה אותו השאיפה לממש את תאוותו. לא עלה על דעתו שביום בהיר אחד הוא עשוי לחדול לחלום ולהתחיל לעשות. הוא היה אדם ריאלי, מעשי, מחושב, מדוד, שקול ומיושב, ואפשר למנות על אצבעות יד אחת את מספר כרטיסי ההגרלה שרכש בימי חייו. הוא לא הרבה לרכוש אותם, גם לא באותן הזדמנויות 'גדולות', כשאנשים נוהרים בהמוניהם אל דוכני ההגרלות ונפרדים מכספם בשמחה. הוא מעולם לא הבין את ההגיון שבדבר. הגרלה של ארבעה מליון מתנהלת בעצלתיים, ואילו הגרלה של חמישים מליון מנערת את הציבור, והודפת אותו אחוז תזזית אל דוכני ההגרלות. תמה היה ושב ותמה לעצמו: ארבעה מליון לא מדברים אליהם? רק חמישים? בשעה שהיה מקיץ מהרהוריו על חלומו הישן והטוב, היה מסכם זאת בליבו: לחלום - למה לא. לבזבז כסף על כרטיס הגרלה זה כבר סיפור אחר.
ביום מן הימים הוא נזקק לפרוט שטר כסף גדול, והוא פנה לבעל דוכן הגרלות בבקשה שיפרוט לו את השטר. הלה היה בטוח כי הוא מבקש לרכוש כרטיס הגרלה, ובעודו פולט ברכת הצלחה שהיתה שגורה על לשונו ללקוחותיו, הגיש לפניו מגש פלסטיק קטן ועליו סדורים כרטיס פיס למילוי, עט פלסטיק סדוקה ועודף מן השטר. הוא קנה את הכרטיס. לא נעים. מתוך סקרנות הוא ניגש לאותו דוכן לאחר שבוע ימים כדי להוכיח לעצמו כי הוא נוהג בתבונה בכך שאינו רוכש בקביעות כרטיסי הגרלה. חבל על הכסף. באדישות מה הוא הגיש למוכר את כרטיס ההגרלה לבדיקה והמתין. הוא הספיק להציץ בשעונו פעמיים, עד ששם לב שהמוכר אינו מסוגל לזוז. הוא ישב על כסאו בתוך הביתן הקטן, וכמעט בלע את הכרטיס בעיניו. מיודענו רכן אל הדוכן, הכניס לתוכו את פלג גופו העליון, ושאל בחשש: "מה קרה, אדוני?"
"אתה, אתה, אתה…"
בזריזות ראויה לשבח, הוא חילץ את המוכר מן הכוך הקטן אל האוויר הצח, הגיש לו בקבוק סודה קר והשיב את רוחו. החלום התגשם.
"אני רוצה את כל הכסף במזומן."
"אדוני, עלי ליידע אותך, כי אתה עלול להיות טרף קל לדמויות שיבקשו להתחלף איתך."
"אני מודה לך על המידע. כמו שאמרתי, אני זקוק לכסף, לכל הכסף, עכשיו!"
מנהל הבנק מתח את גבותיו, כתפיו וזרועותיו כלפי מעלה בתנועת אין אונים, והורה לפקידיו למלא את מזוודת הענק שמיודענו הציב על שולחנו המהודר. שלושה בריונים חמושים עמדו הכן לפקודתו, עד לסיום המשימה. הוא הבטיח להם, כי אם יעלה בידו להגשים את חלומו, כל אחד מהם יזכה בנתח הגון. הוא יצא את פתח הבנק, נושא בעצמו את המזוודה הכבדה, ופנה לעבר הרחוב הראשי, מלווה בקבוצת הגברתנים שהצטופפו סביבו והביטו לכל עבר ובעצם לשום מקום, מאחורי משקפי השמש הכהים שהקפידו להרכיב, למרות שהשמש גוועה מול עיניהם מאחורי שדרת עצי ארז מתולעים. היה זה יום קיץ חם. רוח שרבית עלתה מן הים והטיחה את המליחות הדביקה בפניהם של בני הקבוצה הנחושים. הבריונים הזיעו היטב בשעה שנאלצו להתאים את קצב הליכתם לזה של הבחור המאושר שפסע במרץ רב. הם משכו תשומת לב. הילוכם הקצוב והאחיד, המזוודה הענקית, העיניים החשדניות והלסתות הקשוחות, העירו מרבצם אי אלו ברנשים שהחליטו לנסות את מזלם.
המאבק היה קשה. הוא ידע זאת מראש. הוא היה מוכן לכך. הכל היה שווה למען המטרה. הדרך הקצרה ארכה שעות רבות. על כל צעד צצו חומדי ממון שניסו את כוחם, ועל כל שעל הופיעו תאבי בצע שלא עמדו בפיתוי. חליפתו המהודרת הפכה זה מכבר לסמרטוט בלה, וחלק הארי של שיניו הפך בלתי כשיר ללעיסת אומצה. הם עברו את רוב הדרך. הוא כבר צלע. סדק בקרסול השמאלית ונקע ברגל הימנית, אבחן הרופא לאחר מכן. בכוחות על אנושיים הוא המשיך. דרבן את שומריו להשיב לקמים עליהם ולסלקם מעל דרכם. הוא חייב להגיע אל המטרה. איתם או בלעדיהם. הוא חייב. כמעט הגיעו אל היעד. הם הותירו אחריהם במסלול הליכתם נעליים, עניבות, קרעי שרוולים וקצוות שער שנתלשו מראשם. חבולים מכף רגל ועד ראש, זבי דם פצועים ושרוטים עשו בני החבורה את דרכם לעבר החומה העתיקה שעל שפת הים. הגלים האדירים התנפצו על החומה והרעיפו על פצעיהם אשד רסיסים מלוחים, בעוד בעל המזוודה התמקם בגומחה שבין האבנים העתיקות ופתח את המזוודה.
"אתם מפריעים לי," פנה בעל המזוודה למלויו-שומריו, "אני זקוק לרוח."
"סליחה, אדוני?" קפצו שלושתם כאחד.
"אני מבקש שתזוזו לפחות חצי מטר אחורנית. בלי רוח עורפית, אין סיכוי שאצליח."
לנגד עיניהם הנדהמות, מיודעינו שלף בהנאה ארבעה שטרות חדשים ומגוהצים, קיפל אותם בקפדנות, ביצע חריץ קטן בפינתו של כל אחד מהם, ושילב אותם זה בזה, עד אשר הוציא מתחת ידיו… עפיפון. הם לא היו מסוגלים לכבוש את תדהמתם, בשעה שהוא העמיד את יצירת המופת שלו מול פיו, ריכז בה את מלא חושיו, נשף עליה אוויר חם מעומק ריאותיו, והניף אותה באוויר לעבר הים. השטרות שחוברו יחדיו דאו מספר שניות לשביעות רצונו המלאה, התערבלו עם הרוח ושעטו לעבר גלי הים. בשעת אחר צהרים מאוחרת הוא בא על סיפוקו. עשרות אלפי שטרות בצורות שונות ומשונות, התעופפו בעליזות באוויר המלוח והתמזגו בין גלי הים הסובלני. הזוכה פנה אל ביתו כלעומת שבא, כשהוא מניח אחריו שלל נכבד לבריונים המבולבלים.
לאחר שנים ארוכות וממושכות, שלושת השומרים החסונים הפכו לישישים קמוטים וכפופי גב, ועדיין היו משתוממים ומשתאים מידי הזכרם באותו מטורף שסיכן את חייו כדי להעיף עפיפונים שיוצרו משטרות כסף.
"משוגע, הא?"
"אהה."
"למה אני מספר לך את זה?"
ובכן, המרצה הנכבד עדיין לא סיים את דבריו. יש דבר עוד יותר חשוב מכסף, הוא אמר – החיים. כולם מכירים בכך. הביטו סביבכם, העולם מרושת במאות אלפי ארגונים שנועדו לסייע להצלת חיים. עשרות אלפי בתי חולים מנוהלים כדי להעניק חיים לאנשים שעלולים לאבד אותם. מיליוני שוטרים בכל העולם נלחמים בתאונות הדרכים, כדי לחסוך חיים. ומה עושים עם החיים הללו??? עפיפון…
