סיפור על איש זקן שחיפש מזור לרגליו הכואבות, וקיבל שיעור חשוב על חשיבות ההקפדה על ההוראות, גם במחיר כאב רגעי, כדי להגיע לדרך נכונה בחיים...
העגלון אשר נדחה קודם לכן על ידי ר' יושע, הוזעק עתה להבהיל אותו היישר אל בית המרפאה של הדוקטור המהולל. הרופא לא הופתע לראותו בשנית. רגע קט הביט בנעליו של ר' יושע ושאל "קראת את כל ההוראות שניתנו לך וביצעת אותן?" ר' יושע הסמיק והשיב, כי כה היה להוט ללבוש אותן עד שדילג על שלב קריאת ההוראות ושינונן.
"ובכן", המשיך הרופא, "הבה נא את החוברת ונקרא בצוותא את הסעיף הראשון.
את הנעל עם החריץ העמוק יש לנעול על רגל ימין, ואת הנעל עם החריץ הרחב יש לנעול על רגל שמאל. אתה, אדון יושע, פשוט הפכת את היוצרות, לא השתמשת בנעליים כפי שהתבקשת לעשות."
כאשר הגיעו העניינים לידי כך שהוא נאלץ להלך בפוזמקאות לרגליו, הבין ר' יושע כי תמו כל הקיצין. זה לו שישה עשורים שהוא מהלך ברגליו על פני חלד. אמרו עליו, על ר' יושע, כי מה שהספיק בחמש שנים היו אחרים מספיקים בעשר שנים. זריזותו הפכה לשם דבר. איש לא זלזל בפקחותו, ואדם לא הרהיב לפקפק בחריפותו, אך כאשר היו שחים על אודות זריזותו של ר' יושע היו מתכוונים לרגליו. הללו ארוכות היו ומהירות כצבי, והיה ר' יושע מהלך עליהן לכל מקום שליבו חפץ בחיפזון מרשים. גם כאשר היה פוסק מהילוכו, לא נתן להן מנוחה. לעולם לא עמד על שתיהן גם יחד, אלא קיפץ מאחת לרעותה וניהל עולם ומלואו.
אמת ניתנת להאמר, כי לא היה מכיר להן טובה על פעולותיהן למענו, אלמלא החל חש כי הן מזדקנות בקצב מהיר בהרבה ממנו. הוא מעולם לא העלה על דעתו כי יבואו ימים שבהם יביט על רגליו כאילו היו ישות נפרדת ממנו. היה עליו לטפל בהן, להוליך אותן, להרים אותן, ובקיצור, הוא חש כמי שהוטל עליו לפתע פתאום לטפל בשני דודים ישישים באים-בימים ולמלא את כל משאלותיהם. הוא התקשה להסביר מה אירע לרגליו, אך הוא סירב בכל תוקף לקבל חוות דעת של מומחים לענייני רגליים, מפרקים, הליכה ועוד כהנה וכהנה. הכל יהיה בסדר, היה גונח בשעה שדרך בזהירות על עקביו. את מקל הסבא שנרכש עבורו על ידי חבריו לעבודה כ'השתתפות סמלית במצבך', הוא השליך לבוידעם בחמת זעם, תוך שהוא חוזר ושונה לסובבים אותו, "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה - אבל הָלוֹךְ יֵלֵךְ!".
ימי הקיץ חלפו עברו להם ביעף, ור' יושע מצא את עצמו מחפה את רגליו הדואבות ביריעות צמר כדי להגן עליהן מפני הקור ההונגרי, ובלבד שלא ייאלץ לדחוס את כפות רגליו למנעליו המגושמים. במשך תקופה לא קצרה היה ר' יושע מהלך בפוזמקאותיו האווריריות, כשהררי בדים מלופפים סביב עצמותיו המזדקנות.
משפט חד וקצר מרעייתו, שיגר אותו היישר לוינא, אל האורטופד הנודע בעולם. ר' יושע לווה על ידי בנו ועל ידי חתנו, הוא נתמך בהם בכל כובד משקלו, ובעודו מתאמץ לפסוע בתחנת הרכבת של וינא לא היה באפשרותו להבחין במבטים התמהים של הוינאים המגוהצים למראה ההלך בעל הרגליים הארוכות המסתיימות בתוך גלילי צמר, הנשען בכל כוחו על שני עבדקנים הסרים למשמעתו.
"דוקטור", פתח ר' יושע בלא שהיות, "באתי עד לכאן כדי שתעשה את כל מה שצריך". קילף הדוקטור את הררי הבדים, הסיר את התחבושות, גזר את האיספלניות, והחל בודק במכשיריו את הרגליים הדואבות. "אורך בסדר, רוחב בסדר, גובה בסדר", הרופא אימץ לעצמו מנהג, לדבר תוך כדי הבדיקה כדי להרגיע את הפציינט. "עצמות בסדר, שרירים בסדר, גידים בסדר".
"דוקטור", לא התאפק ר' יושע, "הכל בסדר, אז מה לא בסדר?"
"את זה נדע בבדיקות הבאות. לך תנוח ותשוב בשבוע הבא".
שבוע ארוך גדוש חששות חלף על ר' יושע, עד אותו רגע שבו הרופא הדגול הסיר את משקפיו מעל חוטמו, נעץ את מבטו הידעני בעיניו החוששות של ר' יושע וקבע, "אדון יושע, אתה זקוק לנעליים אורטופדיות".
"זה הכל?" שאל ר' יושע באנחת רווחה שנשמעה עד חדר ההמתנה.
"זה הכל", השיב הרופא ביבושת. "במשך שנים ארוכות סיגלת לעצמך הליכה בלתי נכונה, עצמות הרגליים שלך ספגו את הכל בדומיה, אך לבסוף הגעת למצב שבו הן אינן מסוגלות להמשיך ולישא אותך על גביהן בצורה כזו. אנחנו נבנה עבורך נעליים אורטופדיות מיוחדות, נעביר את נקודות הכובד ממקומות התורפה אל החלקים הבריאים שבכפות רגליך, ואתה, אדון יושע, תשוב להלך כאחד האדם".
השכם בבוקר התייצב ר' יושע למדידת רגליו. נעליים אורטופדיות, ועוד לרגליו של ר' יושע, אינן דבר של מה בכך. כשצהלה נסוכה על פניו הסכים ר' יושע לכל אשר הצטווה לו על ידי הצוות הרפואי שבפיקודו של הדוקטור. הטבילו את רגליו בקערות שונות, השרו אותן בחומרים בעלי ריחות מוזרים, הרכיבו כפכפי עץ על כפות רגליו, מתחו גומיות סביב קרסוליו, ולבסוף יצקו גבס סביב כפות רגליו, כמו היה יסוד לבניין, והוא נאלץ לשבת בדומיה, ללא תזוזה, עד שהגבס התייבש.
אומן מיוחד בנה את הנעליים שלב אחרי שלב. הוא השחיל חוטי ברזל דקיקים לתוך עורות עבים, כשהוא מסביר לר' יושע, כי העור של החלק הקדמי של הנעליים רך במיוחד כדי להעניק גמישות לאצבעותיו של ר' יושע, ואילו העור התומך מן הצדדים, נוקשה אך סופג חבטות. ר' יושע התאמץ אך לא הצליח להבין איך זה ייתכן, אך הוא הניח לבעל המלאכה ללהג, כל עוד אינו מטרידו יתר על המידה.
ר' יושע מדד את הנעליים בכל שלבי בנייתן. תחילה קשרו לרגליו את הסוליות בלבד, אחר כך להיפך, הניחו עליהן את העור עם השרוכים ללא הסוליות. תהליך מדידת העקבים היה מייגע ביותר, ר' יושע נאלץ להלך בתוך גיגית מים, כדי לרכך את הרגליים, הסביר לו המומחה, כשהוא גורר מתחתיו קוביות עץ בלתי מהוקצעות. ר' יושע צלח גם את המכשול הלזה, עיקר ייצא מכאן ומבוקשו ברגליו.
כעבור חודשיים היה ר' יושע נרגש עד עמקי נשמתו. זה הרגע סיים את מדידת הנעליים המושלמות, והצוות הרפואי היה תמים-דעים כי לאחר תקופת הסתגלות קלה, ר' יושע ישכח כי אי פעם הוא סבל מכאובים ברגליו.
הגיע רגע הפרידה. ר' יושע ערם את הסכום הנדרש על שולחנו של הרופא, ובתמורה הונחו הנעליים הנוצצות לצד ערימת השטרות. על השולחן הבוהק הנעליים חסרות הצורה היו נראות גדולות מכפי שהן באמת, אך ר' יושע לא שת את לבו לזאת, מאז ומעולם לא ייחס חשיבות לזוטות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לעת כזאת, שהנעליים ישיבו אותו למסלולו כמימים ימימה.
ר' יושע סירב בעקשנות להפצרות בנו וחתנו לנעול את הנעליים החל מרגע קבלתן. הוא ראה בלבישתן מעין התחלה חדשה, דף חדש בחיים. הוא הגיע אל מקום האכסניה שלו בתוך פוזמקאותיו, כשהוא אוחז בידיו את הנעליים, התלבש במיטב מחלצותיו, ואו אז נעל אותן בהתרגשות כבירה.
"זה ילחץ לך בהתחלה", הזהיר אותו הרופא, וזה באמת לחץ. לא היה מאושר ממנו. הוא התכופף במרץ ורכס את השרוכים, "חזק, מהודק, שיתפוס את הרגל", הדגיש בפניו המומחה חזור ושנה. כאב חד ובלתי מוכר החל עולה מבהונותיו. השמחה התפשטה בליבו, עוד מעט קט והכאבים יחלפו.
כשהוא מהדס במנעליו החדשים, יצא ר' יושע את חדרו ובמאמץ לא מבוטל עלה בידו להודות לבעל הפונדק על האכסניה הנאותה שהעניק להם. הוא התעקש להחזיק בעצמו את מזוודתו. זהו, אני אדם בריא, תשכחו ממני. אתם יכולים ללכת, הפטיר לעבר בנו וחתנו, אך השניים הבחינו בפניו האדומות ובזיעה הניגרת ממרומי מצחו, והם ליוו את צעדיו בחשש.
היה זה כה אופייני לר' יושע לסרב לנסוע אל תחנת הרכבת בעגלה. יש לי רגליים, יש לי נעליים, ברוך ה', ואנחנו נלך ברגל. לא באתי לוינא כדי לנסוע על כרכרה. הם יצאו לדרך, ור' יושע התלונן מרה על אבני המרצפות המלאות בבליטות חדות. בנו וחתנו הביטו זה בזה בהשתאות, ולא פצו פה. בלא אומר ומילים, הושיט ר' יושע את ידו לעבר בנו, ונתמך על כתפו כמימים ימימה. מיד לאחר מכן ניגש החתן גם הוא, ותמך בר' יושע מצידו השני. שוב היתה השלישיה מהלכת בצוותא, אלא שהפעם נקש ר' יושע בעקבי העץ-ברזל שלו על הקרקע, ובלבו פעמה תקווה גדולה.
צעדיו של ר' יושע הלכו והתקצרו. הכאבים התגברו עם כל פסיעה. הרופא אמר שתהיה תקופת הסתגלות, אבל הוא לא אמר ש... ר' יושע קרס על ספסל קרוב והרים את רגליו על הספסל, אולי הדם זורם למטה, למעלה, מי יודע. לא איש כר' יושע יתייאש. בעל עגלה רחמני עצר באחת משעיטתו, והציע לחבורה האומללה להצטרף אליו חינם אין כסף אל בית הנתיבות, אך ר' יושע הזדקף על רגליו בגאון ובגאווה, תודה אבל לא, אדוני, אני מהלך בעזרת רגלי בלבד. בעל העגלה משך בכתפיו בהשתאות והמשיך בדרכו.
ר' יושע המשיך ללכת. הכאבים התגברו, מכאובים מסוגים שונים פשו בעצמותיו והשתרגו על כפות רגליו. עתה כבר חש כאילו כרכו חוטי תיל סביב עקביו ובהונותיו שנכתשו עד דק. כאבים חדים בקעו לפתע מקרסולו, כמו התפרצות של הר געש, ושיתקו לרגע את ברכיו. גלים של צמרמורות פקדו את שריריו, וגידיו המיוסרים שידרו פקודות כאב אל מוחו התמה. המצב היה קשה. קשה מאד.
העגלון אשר נדחה קודם לכן על ידי ר' יושע, הוזעק עתה להבהיל אותו היישר אל בית המרפאה של הדוקטור המהולל. הרופא לא הופתע לראותו בשנית. רגע קט הביט בנעליו של ר' יושע ושאל "קראת את כל ההוראות שניתנו לך וביצעת אותן?" ר' יושע הסמיק והשיב, כי כה היה להוט ללבוש אותן עד שדילג על שלב קריאת ההוראות ושינונן.
"ובכן", המשיך הרופא, "הבה נא את החוברת ונקרא בצוותא את הסעיף הראשון.
את הנעל עם החריץ העמוק יש לנעול על רגל ימין, ואת הנעל עם החריץ הרחב יש לנעול על רגל שמאל. אתה, אדון יושע, פשוט הפכת את היוצרות, לא השתמשת בנעליים כפי שהתבקשת לעשות."
***
סיפורו של ר' יושע הסתיים בכי טוב. כשוך המכאובים, הוא לבש את מנעליו כהוגן, והמעשייה הזו שימשה עבורו כפתיח במפגשי הכרות ראשונה. זה עלול להיות עצוב בהרבה, כאשר מדובר על דברים חשובים יותר מנעליים.
בהר סיני זכינו לקבל ספר הוראות מפורט ביותר להנהגת חייו של היהודי. לשם כך קיבלנו כלים ואמצעים, כדי לקיים את רצונו יתברך. אשריו של היהודי הזוכה לנצל כיאה וכיאות את הכלים שניתנו לו.
