וַיֹּצֵא פֶרַח: סיפורו המרגש של דוור בבני ברק שזכה לחוויה בלתי נשכחת של יום חמסין מהביל במיוחד, וקיבל שיעור מאלף באהבת אדם מאדם שהותיר בו רושם בל יימחה של חסד ואנושיות.
איש לא הסתובב ברחוב. אבל לי לא היתה כל ברירה. דפקתי בבית פלוני, מסרתי את המעטפה לידי בעל הבית שמיהר לחתום לי על הטופס והגיף את הדלת, שלא יברח לו האוויר הקריר של המזגן. אחר, שלא היה לו מזגן, צעק "כן" מתוך הבית. הוא לא היה מסוגל לזוז מהמאוורר. נגשתי אליו, הגשתי אליו את הנייר, ובעוד זקנו מתבדר ברוח הווינטולטור, חתם לי במהירות ושב להתענג על הרוח הנעימה.
נפלטתי החוצה אל החום הנורא, היה עלי למסור מכתב נוסף. דפקתי. הדלת נפתחה, ואיש אחד חיבק את זרועי, ובלי דיבורים הכניס אותי לתוך הבית שלו, סגר את הדלת, הושיב אותי על כסא, נטל מאוורר ענק, העמיד אותו מול הפרצוף האדום שלי ורץ למטבח להביא לי כוס מים צוננים.
האיש הזה לקח מאוורר ענק והציב אותו מול הפרצוף שלי. ככה, קרוב קרוב, מספר בהתרגשות מר ז.ו. הי"ו.
זה לי שנים רבות שאני עובד כדוור ברשות הדואר. אני מכיר כל משפחה באזור עבודתי. מי עזב, מי חדש, מי נפטר, היכן מוקם בניין חדש, מי בודד ללא תכתובת עם בני אנוש, ומי מקבל אינספור מכתבים. מטבע הדברים אני גם מכיר רבים מדיירי השכונה באופן אישי, מאחר שמידי פעם מזדמן לי למסור להם דואר רשום.
האיש הזה זכור לטוב בליבי לנצח. היה זה באמצע הקיץ. הקב"ה, המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, תלה באותו יום את השמש מעל רחוב רבי עקיבא בבני ברק. בדיוק מעל. לא היתה פיסת צל מפני כדור האש הבוער. נשאתי על גבי את שק המכתבים, ושרכתי את רגלי הלאות על פני האבנים הלוהטות. איש לא הסתובב ברחוב. אבל לי לא היתה כל ברירה. דפקתי בבית פלוני, מסרתי את המעטפה לידי בעל הבית שמיהר לחתום לי על הטופס והגיף את הדלת, שלא יברח לו האוויר הקריר של המזגן. אחר, שלא היה לו מזגן, צעק "כן" מתוך הבית. הוא לא היה מסוגל לזוז מהמאוורר. נגשתי אליו, הגשתי אליו את הנייר, ובעוד זקנו מתבדר ברוח הווינטולטור, חתם לי במהירות ושב להתענג על הרוח הנעימה.
נפלטתי החוצה אל החום הנורא, היה עלי למסור מכתב נוסף. דפקתי. הדלת נפתחה, ואיש אחד חיבק את זרועי, ובלי דיבורים הכניס אותי לתוך הבית שלו, סגר את הדלת, הושיב אותי על כסא, נטל מאוורר ענק, העמיד אותו מול הפרצוף האדום שלי ורץ למטבח להביא לי כוס מים צוננים.
ברכתי "שהכל" והוא ענה "אמן" במתיקות.
"תגיד", שאלתי אותו, "למה רק אתה ככה?".
"אתה יודע מה הוא ענה לי? האיש הזה לא התעטף בחיוך של סיפוק עצמי, הוא גם לא קימט את מצחו במין תגובה מזלזלת בשאר יצורי אנוש. הוא הסביר לי "ראה, כשבן אדם מקבל מכתב, סקרנות רבתי מציפה אותו מי כתב את המכתב. אולי דודה זקנה מצווה לו את ביתה שבפלורידה לאחר הליכתה לעולם שכולו טוב, שמא מעטפה זו נושאת בחובה הזמנה לאירוע שהוא כל כך משתוקק להיות מוזמן אליו. ואולי, בכלל... מי יודע".
אתה מבין את החכמה הרבה שבדבריו. הוא הצליח לסנגר על האנשים ולהפיס את רוחי בו זמנית. אל תשאל אותי למה המכתב שהוא קיבל לא סקרן אותו. כמובן שכן. אבל אני עניינתי אותו יותר. כך הרגשתי. כך הוא פעל.
האיש כבר אינו בין החיים. הוא נפטר בכ"ג סיון ה'תשנ"ג. הלא הוא הגה"צ רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, רב בית המדרש דחסידי סוכטשוב בבני ברק, וראש הכולל סוכטשוב. יהי זכרו ברוך.
גדול היה האיש...
