בֹּקֶר נַעֲרֹךְ לְךָ וּנְצַפֶּה: סיפורו המרגש של פועל ניקיון עולה מרוסיה, שחיפש נואשות דרך להתחבר לתורה, ומצא אותה במסירות נפש ובציפייה יומיומית לסייע במסיבת סיום.
כעבור יומיים עלה בליבי הרעיון. אקבל על עצמי לסייע בגופי בהכנת מסיבת הסיום שנערכת בבית הכנסת מפעם לפעם, ובכל יום, אכנס לבית הכנסת ואברר אם עורכים סיום באותו יום.
כל יום? כן, הוא משיב בחיוך. כך גם אני משכים לדברי תורה. בכל יום אני משכים בבוקר מתוך תקווה, שהיום יהיה סיום ואוכל לסייע בו. אם אדע מראש את התאריך, לא אוכל להשכים בכל יום לדברי תורה...
היום יש סיום?" - כך מכנים אותו. איש אינו יודע מניין הוא בא ולאן הוא הולך. הוא נמנה על האלמונים השקטים, המהלכים בצידי הדרכים, אשר אף את צילם אין הם מטילים על המדרכה, כי אם בתוך נפשם פנימה. אה, כן. מוצאו מרוסיה. קשה לא להבחין בכך. הקסקט, חליפת הצמר המשובצת והשאיפות העמוקות מסיגריית "נובלס", אינם מותירים מקום לפקפוקים.
בכל יום ובאותה שעה הוא פותח בהיסוס את דלת בית הכנסת, דוחף את פניו המחורצות הנישאות על גוו הכפוף ושואל בביישנות: "היום יש סיום?" בדרך כלל הוא נענה בשלילה, כמובן. אך כאשר הוא נענה בחיוב, אין שמח ומאושר ממנו. כחץ מקשת הוא אץ-רץ לסדר את השולחנות ואת הספסלים, להערים את הספרים על הבימה, להעמיד את בקבוקי השתיה על מקומם, וכמעט אינו מניח לאיש לסייע לו.
זגוגיות משקפיו כה עבות, עד שלעיתים נדמה כי הן חוסמות את שדה ראייתו, אך לאמיתו של דבר, בלעדיהן לא היה רואה מאומה. עתה, בחסד ה', אין הוא נתקל במהמורות, מבחין הוא בין כריכת סידור לכריכת חומש, והעיקר, כך הוא מצהיר, בין הערינג לרוגעל'ה... לא. זו אינה בדיחה. הסכיתו ושמעו אהבת תורה של נשמה יהודית, עד מה גבוהה ונשגבה היא.
"יום אחד", הוא מספר, "עבדתי כדרכי בניקיון בניין המשרדים שבו אני מועסק". על הדרך שבה השיג את עבודתו למרות קוצר ראייתו, הוא מספר, כשחיוך על פניו, "אמרתי לבעל המקום: ראה, פועל שראייתו תקינה לא ינקה מקומות שאינם מלוכלכים. לי אין ברירה. אנקה את הכל, כל יום..." והתקבלתי לעבודה.
"בכל אופן", הוא חוזר לענייננו, "יום אחד, בסיום עבודתי, פניתי לבית הכנסת לתפילת המנחה והבחנתי בתכונה רבה. לעיני נגלו שולחנות עמוסים במאכלים ובמיני מתיקה. יהודים טובים ישבו ליד השולחנות, אך איש לא נגע במאכלים. הכל היו מרותקים לדבריו של אחד הנוכחים, אשר אמר את הדברים הבאים:
מורי ורבותיי. זה מספר שנים שאני משתתף בשיעור הדף היומי מדי יום. ברוך ה', לא החסרתי אפילו פעם אחת. בכל יום, בשעה שש בערב, אני רץ לשיעור הדף היומי. באחד הסיומים חידדתי את אזני לשמע המשפט הבא שיצא מפי מגיד השיעור שסיים את המסכת, ואשר אותו נוהגים לומר בכל סיום: "אנו משכימים והם משכימים. אנו משכימים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים". חשבתי לעצמי, הלא איני משכים לדברי תורה! בבוקר, מיד עם סיום תפילת שחרית, אני ממהר למקום עבודתי, ורק בסיומו של יום מתיש ומפרך אני נכנס לבית המדרש להתבשם מניחוח התורה.
הדבר הציק לי. חשתי, כי אם אכן צודק אני, אזי גם המשך התפילה "אנו עמלים והם עמלים - אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר", אף הוא אינו מתייחס אלא לאותם ה"משכימים לדברי תורה", ואני הרי איני נמנה עליהם. מספר חודשים הילכתי קדורנית. הן כה חפצתי להימנות על לומדי התורה, ועתה גיליתי להוותי כי הדבר לא עלה בידי.
היום פגשתי יהודי תלמיד חכם, שטחתי בפניו את מצוקתי, והוא הרעיף טל גן עדן על נשמתי. "מכל פעולותיך במהלך היום", שאל אותי הרב, "מהו הדבר שאתה מייחס לו את החשיבות הרבה ביותר?" "שיעור הדף היומי, כמובן", עניתי מיד. "נו", טפח הרב על כתפי, "ידידי! האם אין אתה משכים לדברי תורה? אה? אתה קם בבוקר כדי ללמוד. נקודה. בדרך עליך להספיק מספר דברים הכרחיים, אך העיקר עבורך הוא הלימוד. נמצא שאתה משכים לדברי תורה ואתה עמל ומקבל שכר".
"מאותו רגע באה הרווחה לנפשי", סיים, כשדמעות זולגות על לחייו.
"אני", המשיך לספר פועל הניקיון, "הגרתי ספל מים כנגד כל דמעה שזלגה מעינו. הוא קונן על כך שבאפשרותו ללמוד בערב בלבד, ואני איני יכול ללמוד לא בבוקר ולא בערב, ולמען האמת, לעולם לא. אתה יודע, העיניים, השפה. יצאתי מן המקום אפוף תחושת עצבות ודיכאון עמוק. אין לי סיכוי להשכים לדברי תורה.
כעבור יומיים עלה בליבי הרעיון. אקבל על עצמי לסייע בגופי בהכנת מסיבת הסיום שנערכת בבית הכנסת מפעם לפעם, ובכל יום, אכנס לבית הכנסת ואברר אם עורכים סיום באותו יום.
כל יום? כן, הוא משיב בחיוך. כך גם אני משכים לדברי תורה. בכל יום אני משכים בבוקר מתוך תקווה, שהיום יהיה סיום ואוכל לסייע בו. אם אדע מראש את התאריך, לא אוכל להשכים בכל יום לדברי תורה... "היום יש סיום?"
זהו סיפורו של יהודי תמים, אשר חש רצון כביר להתחבר בכל דרך אפשרית לתורת ישראל, ממנה נותק על ידי השלטון הקומוניסטי, עד שנפשו מצאה מנוח בהשכמה לסיום שאולי ייערך בכל יום.
אנו, הקובעים עתים לתורה, אשרינו ומה טוב חלקנו, על שאנו משכימים בכל יום ללמוד ולהגות בתורת ה', ויהי רצון שיקויים בנו "אנו עמלים ומקבלים שכר".
