על הרגע שבו ניידת משטרה אוקראינית חרקה מולם בזמן מלחמה, ועל השוטרים שדרשו לעצור את הנהג באשמת השתמטות. עדות מפעימה על ה"תקלה" המפחידה שהתגלתה בדיוק בזמן, ומנעה קטסטרופה במעבר הגבול...
כשמוע הסבא קדישא את דברי נכדו המתוקים, עמד ונשקו על ראשו, ואמר: "אמנם את אליהו הנביא לא מצאת שם ביריד, אבל רוחו הקדושה חפפה עליך ממרום, לפי שתכלית יציאתך אל השוק, היתה בחיפוש אחריו"…
מספר ר' יום טוב פרידמן מבני ברק:
יצאתי לאוקראינה, לקברי צדיקים – תלמידי הבעל שם טוב, זכותם יגן עלינו. שכרתי נהג צמוד, מה שקרוי 'דרייבר', והוא הסיע אותי במבוכי הארץ הזו. כשהייתי בדרך בין קוריץ למעז'יבוז', התקשרתי לרב ישראל מאיר גבאי שליט"א. הוא בקיא ביותר בכל המקומות של קברי צדיקים, עושה רבות בעניין, וכשאני יוצא למסע כזה אני נמצא איתו בקשר רציף, כדי לדעת לאן ללכת ומאין לבוא.
סיפרתי לו על מיקומי, והוא אמר לי: "נוסע ממעז'יבוז' לקוריץ, ולא נכנס לאניפולי?!" הוא תמה, "אניפולי נמצאת ממש בדרך! תגיד לנהג שיעצור לך באניפולי, ותיכנס להשתטח על קברי המגיד ממעזריטש והרבי ר' זושא זכותם יגן עלינו".
אמרתי לו, "זה רעיון נהדר, אבל לא סיכמתי על כך מראש עם הנהג".
"תסכם איתו עכשיו".
ניסיתי להתחמק. לא רציתי להתעמת עם הנהג ולבקש ממנו בקשות שחורגות מההסכם איתו. חששתי שהוא יגדיל את הסכום יותר מדי, ובכלל, לך תדע מה יכול לעבור לו בראש. אנחנו נוסעים בדרך חשוכה, בלילה, במדינה לא מוכרת, וצריכים להיזהר.
אבל ר' ישראל מאיר מתעקש איתי בטלפון, "ממה אתה עושה עסק? אניפולי נמצאת לידך, בהישג יד, עוד כמה מטרים, ולא תיכנס?! מתי הפעם הבאה שאתה מגיע לאוקראינה? אתה גר שם או מה?"
"לא, אני באמת לא יודע מתי אני מגיע עוד פעם".
"אז מה השאלה בכלל. תגיד לנהג לעשות עצירה, ותרוויח. יהיה בסדר בעזרת ד'".
נכנעתי. ביקשתי מהנהג שיבצע עצירה באניפולי, והוא באמת לא עשה עסק מהעניין. הוא עצר לי במקום הנכון, ואני נכנסתי לבית החיים והעתרתי בתפילה עליי ועל משפחתי ועל כלל ישראל, לישועה ולגאולה, ושנזכה לכל טוב סלה.
זהו. אני חוזר לרכב, הנהג מתחיל להתקדם, ומולו מגיעים הבהובים צהובים. המשטרה האוקראינית. הנהג מתחיל לרעוד מפחד. עכשיו זמן מלחמה, רוסיה ואוקראינה מתקוטטות, ובזמן כזה פגישה עם משטרה היא הדבר הכי פחות מתבקש.
ברגע הבא הרכב שמולנו חורק ונעצר. שני שוטרים מאותתים לנו לעצור, ודורשים מסמכים.
הנהג מוציא את המסמכים שלו, ועל אף שאין לו מה להסתיר, הוא ממש לחוץ. אחד השוטרים מעיין במסמכים וזורק את הפצצה: "אתה חייב גיוס!"
"אני?!" נדהם הנהג.
"כן, אתה, אלא מי? זמן מלחמה עכשיו, ואנחנו לא מוכנים להשתמטות. אתה בא איתנו".
"אבל עברתי את הגיל", הוא מצביע על תעודת זהות.
לשוטר יש הוכחות משלו, "אצלנו כתוב שאתה חייב גיוס".
לכאורה לא הייתה להם שום בעיה לקחת את הנהג ולהשאיר אותי לבדי באמצע הדרך, חלילה וחס. אבל הנהג התחנן ואמר שהוא לא ידע שזה מה שרשום, ושהוא מבטיח לעשות כל מה שצריך, רק שייתנו לו לסיים את הנסיעה והוא כבר ייגש למשרד בעיר.
השוטר הסכים לשחרר אותו לעת עתה, ובחסדי שמיים המשכנו למעז'יבוז'. באותם רגעים חלפה בי מחשבה שעליי עוד לסגור חשבון עם ר' ישראל מאיר גבאי שליט"א, על שהוליך אותי לתוך אניפולי. (באמת? הוא הוליך? הרי הקב"ה מוליך!) זו הייתה מחשבה קצרה אמנם, אבל הייתה. באותו רגע עדיין לא הבנתי שדווקא העצירה הזאת הייתה לטובה.
באזור מעז'יבוז' התעכבתי כמה ימים, ובינתיים הנהג התרוצץ בין המשרדים כדי לסדר את המסמכים שלו. אחר כך הגיעה העת לחזור לארץ. במצב המלחמתי באוקראינה אין טיסות לארץ ישראל, ולכן היה עליי לעבור את הגבול למולדובה, ומשם לטוס לארץ.
במעבר הגבול דרשו מהנהג את המסמכים שלו, ושם הכול עבר חלק. ברוך ד', הוא סידר את הכול, והוא כבר לא חייב גיוס.
באותו רגע אני קולט איזה נס עשה לי ד'.
אילו לא היינו נעצרים באניפולי, והמשטרה האוקראינית לא הייתה עוצרת את הנהג, הוא עדיין בכלל לא היה יודע מכל העניין של הגיוס. היינו מגיעים למעבר הגבול שלוש שעות לפני הטיסה, ורק אז היו מתחילים עם הבעיות! הם היו עוצרים את הנהג, ועד שהוא היה מסדר את הניירת שלו, אני הייתי צריך למצוא נהג אחר, ובוודאי הייתי מפסיד את הטיסה.
אילו הייתי מפסיד את הטיסה, מי יודע כמה זמן היה עובר עד הטיסה הבאה, ואיך הייתי שורד בארץ זרה עוד כמה ימים ולילות, בלי תנאים...
הקב"ה ריחם עליי ברחמים גדולים ועצומים. זכות הצדיקים עמדה לי, והכול הסתדר בזמן.
