אב שאוסר על בנו לעבוד

בגמ': דאמר רב הונא אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה (כתובות מז, א).

בשו"ע (יו"ד סי' רמ ס"ה) נפסק שחייב אדם לכבד אביו ואמו בגופו, אע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים. ודוקא כשיש לבן מזונות לזון באותו יום, אבל אם אין לו אינו מחוייב לבטל ממלאכתו ולחזור על הפתחים.

והנה בהגהות מצפה איתן (קדושין לב. ד"ה מאי) כתב לחדש שהבן צריך לשמוע בקול אביו כשאומר לו להיבטל ממלאכה רק כשיש לאב הנאה מכך אך אם אין לאב הנאה מכך אינו חייב לשמוע בקולו.

והביא ראיה לחידושו ממה שהוכיחו בסוגיין שמעשה ידי הבת לאביה שהרי אם לא כן כיצד יכול לבטלה ממעשי ידיה כשמוסרה לחופה. ולכאורה יש להקשות על דברי הגמ' ממה שמבואר בקדושין (שם) וכמובא לעיל שכן נפסק בשו"ע שבן חייב לשמוע בקול אביו כשאומר לו להיבטל ממלאכתו. ומוכרח שכל זה אמור רק כשהאב אומר לבנו להיבטל ממלאכתו ויש לו טעם לכך, אבל אם אומר לו סתם בלא טעם שיבטל ממלאכתו אין הבן חייב לשמוע בקול אביו ולפי"ז מבואר שבסוגיין הוכיחו מכך שאב רשאי למסור את בתו לחופה בכל אופן ואפילו שאין לו הנאה מכך שאז אין בזה חובת כבוד אב, ומוכרח שמעשי ידי הבת לאב.

וכיסודו של המצפה איתן נקט גם המקנה (קדושין לא:), ובספר סביב ליראיו (מצוה נו אות ה) דחה את הראיה, אבל הסכים לעיקר הדין מטעם אחר, שאין האב רשאי להפסיד ממון הבן, ונחשב רשע, ואין צריך לכבדו בזה. וע"ע בהר צבי (בסוגיין) שדן להוכיח מדברי הגמ' לעניין כיבוד אב ואם בשידוכים.