אדם שנטמא מתי יטבול בבוקר או בערב

בגמ': וכתיב לפנות ערב ירחץ במים וכו'(נזיר סה, א).

בפרשת כי תצא (דברים כג יא-ב) נאמר, 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה: והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה'.

הגאון רבי יוסף ענגיל בספרו גליוני הש"ס (ד"ה דייק) כתב להקשות מדוע כתבה התורה שזמן הטבילה של בעל קרי הוא 'לפנות ערב', והלא בידו לטבול מיד בבוקר, ולהמתין עד לבא הערב שאז יהא מותר לבא למחנה, ואף שבסוגיין דרשו ממה שאמרה התורה 'והיה לפנות ערב' לעניין דין שכבת זרע של זב, מכל מקום עדיין יש להבין לפי פשוטו של מקרא, מדוע אמרה התורה שיטבול 'לפנות ערב'.

לפי הערה זו כתב ר' יוסף ענגיל, יתכן שאין בטבילה דין זריזין מקדימין לטבול מיד בבוקר אפילו למ"ד טבילה בזמנה מצוה, ועל כן איחר הכתוב זמנו וכתב 'לפנות ערב', לומר שרשאי אפילו לכתחלה לאחר טבילתו עד לפנות ערב.

אולם בסיום דבריו הביא טעמים אחרים מדוע התורה כתבה לפנות ערב, עיי"ש.

והנה בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' מז) נשאל על אדם שהוא טמא ממקרה לילה וכדו' והוא רגיל לטבול בטבילה כדי לטהר גופו, אם ימהר להיות טבילתו בבקר בבקר קודם תפילה כדי שהיה טהור, או באמצע היום, או יהיה דווקא סמוך לערב כפשט הכתוב בסדר אמור 'ובא השמש וטהר', ובסדר כי תצא 'והיה לפנות ערב ירחץ במים' דאין לו טהרה כי אם עד שיהיה סמוך לערב, ולטבול ביום לא מהני, או לאו דוקא בערב.

והשיב, נראה לומר כי בודאי לענין טהרה כל כמה שמקדים לטבול מצוה איכא להסיר הטומאה מגופו, ומה שהתורה אמרה שהטבילה היא לפנות ערב אין זה אלא לעניין אכילת קדשים שאינו יכול לאכול עד שיעריב השמש, אולם לעניין הטהרה ,לטהר גופו מטומאת קרי הוא נטהר בטבילה אף בשחרית, וכל כמה שימהר לטבול, יש בזה מצות טהרה שממהר להסיר הטומאה מגופו. והביא שכך מבואר בחינוך (מצוה רסה) שהטהרה היא מיד כשטובל, ורק לעניין אכילת הקדשים צריך להמתין עד הערב.

יתירה מזו כתב הלב חיים שבזמן שבית המקדש היה קיים לא היה ראוי שבעל קרי יטבול בבוקר, היות ולבעל קרי אסור להכנס למחנה לויה עד הערב, ואם היה טובל שמא גם היה נכנס למחנה. אולם, בזמן הזה שאין נכנסים למחנה לויה שהוא הר הבית אף לאחר טבילה, אין מקום לחשש הנ"ל ולכן יותר טוב שיטבול בבוקר.

[בסיום דבריו הוכיח שאף בזמן בית המקדש לא היה קפידא מלטבול בבוקר, עיי"ש], וע"ע בשו"ת בית שערים (או"ח סי' שה) ובספר כרם יעקב (סי' ה)].