איסור לא ילבש במקום חשש סכנה

בגמ' רבי אליעזר בן יעקב אומר, מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה, שלא יתקן איש בתקוני אשה (נזיר נט, א).

וכן מבואר מתרגום יונתן בן עוזיאל (שופטים ה' כו) על הפסוק יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, שלא רצתה יעל להשתמש בהריגת סיסרא בכלי זיין, לפי שנאמר בתורה לא יהיה כלי גבר על אשה, ולכן הרגה אותו ביתד האהל. וכן פסק הרמב"ם (עבודת כוכבים פי"ב ה"י) והשו"ע (יו"ד סי' קפב ס"ה).

והנה כתב רבינו יהודה החסיד בספר חסידים (סי' ר) 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ', אע"פ שאמרה תורה לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, אם צרו אויבים על העיר או אם הולכין בדרך, ואם ידעו שהם נשים ישכבום תלכנה במלבושי אנשים ואף בחרב, כדי שיהיו סבורים שהן אנשים, וכן אם אין עמהם אלא עשרה מאנשים, ויש שם כמה נשים, תחגורנה חרב כדי שיהיו סבורים שהן מן אנשים וייראו מפניהם'.

והביא שם (סי' רא) מעשה באשה יפה מאד שהלכה עם בעלה בדרך, ועשתה משער חבירתה זקן והניחה על פנים שלה והרואה אותה היה סבור שהיא איש וניצלה, וכן הבחורים שאין להם זקן ילבשו בגדי נשים להנצל או לבוש נכרי להטעות אויבים, כגון רבי מאיר אצבעו אחד הכניס בדבר האיסור ואצבעו השני הכניס בפיו. וכ"כ בתרומת הדשן (סי' קצו).

כך פסק גם בשו"ת שם משמעון (פאללאק, או"ח סי' טז)) שאיסור לבישת כלי זיין לנשים אינו אלא בשעת שלום, מה שאין כן בשעת מלחמה שהכל בחזקת סכנה, בודאי שגם הנשים מותרות ללבוש ולחגור כלי זיין, וכמו שכתב הכנסת הגדולה בהגהות הטור ביורה דעה (סי' קפב) בשם ספר חסידים (הנ"ל). וכתב סמך לכך ממה שאמרו במדרש רבה פרשת נשא (פרשה יא סי' ג), 'ההִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה', של הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו. 'שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, אלו ששים רבוא שיצאו ממצרים. 'מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל', לרבות טף ונשים. 'כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב', שנאמר (שמות יג, יח) וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וכו'. הרי שגם הנשים היו אחוזות חרב. ועיין באגרות משה (או"ח ח"ד סי' עה אות ג) מה שכתב בעניין נשיאת כלי מלמה ע"י הנשים במקום סכנה.